הרב אורי שרקי
פוסט-מודרניזם
בעריכת ר' אברהם כליפא
רבנו יצחק אברבנאל, בספרו מעייני הישועה, מפרש את דברי התלמוד "אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות", באופן די מחודש: המלכות המדוברת היא המלכות הנוצרית, רומא, העולם המערבי. על מנת שיבוא בן דוד, צריך שהמלכות תיהפך למינות, כלומר שהיא תכפור בנצרות, ותהיה המינות של עצמה. משום שאי אפשר שתיכנס אמונת אמת אלא בלב הריק מאמונת שקר. ישנן אמונות הממסכות בפני המפגש האמיתי, הזך והבריא עם הא-לוהות. חלקן נשואות על ידי המושגים הפילוסופים ותבניות החשיבה של הדתות והפילוסופיות במהלך הדורות. כל זה ניתן לכנות במילה אחת: מודרניזם.
הפוסטמודרניזם, ממלא את תפקידו של הגוף המכלה, מעין אקונומיקה שבא לנקות את הנפש האנושית מכל תבניות חשיבה הללו. מובן מאליו שפעולה כזאת נעשית גם באופן מזיק, וכפי שאמרו חכמי הקבלה: קליפה קודמת לפרי. אך בסופו של דבר, שבירתו של העולם הקודם - אומר המהר”ל מפראג בספרו נצח ישראל - מבשרת את הבנייה של העולם החדש. במובן הזה, אובדן האמונה בתבניות קבועות, שהפוסטמודרניזם מקדם, על אף שמבחינה לוגית אינו כלום, שהרי האמירה "אין אמת" היא בעצמה אמירה ודאית, ומתוך כך גם מודרניסטית וסותרת את היסוד של עצמה; מכל מקום מבחינה חווייתית, יש כאן משהו חשוב: היכולת להעמיד מחדש את כל השאלות הגדולות לדיון.
ברור שכל מי שאומר שכל נרטיב לגיטימי, אינו אלא אימפריאליסט וטוטליטרי, מפני שרק נרטיבים מסוימים לגיטימיים מתוך ריבוי הנרטיבים, וכפי שאנחנו רואים במציאות של הדוברים של תנועה זו.
בפוסטמודרניזם נמצאת גם בקשת הערכת ההווה באשר הוא. כלומר, אם אני רואה את עצמי בתור חלק מתנועה היסטורית כוללת, אני מוכרח לתת משמעות לעבר ולעתיד, ולהמעיט את ערכו של ההווה. הפוסטמודרניזם דורש לתת משמעות להווה באשר הוא, ובזה הוא מבשר מה שעתיד להיות לעתיד לבוא: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" כי האדם ילמד מתוכיות עצמו. ברור שזו הקדמת המאוחר, אך נקודת ניצוץ של קדושה, יש שם.