הרב אורי שרקי
גלדיאטורים
"עולם קטן", כ"ד בטבת תשפ"ה
אינני זוכר מי אמר שהסופרים בזמננו ממלאים את התפקיד של הגלדיאטורים בימי קדם: לשעשע את הקהל על ידי הצגת יסוריהם לראוה. נראה לי שמשהו מזה גם חדר לעולם התקשורת. ברגע שמשחררים רוצחים, עוטה התקשורת אל המשפחות השכולות בבקשה להציג את יסורי הנפש העוברים עליהם. מאחורי הבקשות האלה מונחות הנחות סמויות. האחת, שהקשיים הנפשיים של המשפחות הם סוג של חולשה, של נכות, שיש לתת לה מקום של חמלה בעולמנו, כדי לצאת ידי חובת הצביטה בלב. השנית היא שההתנגדות לשחרור הוא עניינם של הנפגעים, בעוד שמצד האמת זו תביעה מוסרית השייכת לכלל העם, הרואה כיצד הצדק נרמס. כך שההליכים נגד המעשה הזה היו צריכים להיות זכותו וחובתו של כל הציבור ושל כל אדם ישר בלי קשר לשאלה אם הוא הנפגע או לא. מלבד זאת, הרי הפגיעה האפשרית בעתיד היא עניינו הישיר של כל אזרח בישראל ושל כל יהודי בעולם. השלישית היא שיש להעמיד סבל מול סבל. משפחות החטופים מול המשפחות השכולות, כשאלה האחרונות מוצגות כמי שסבלן של הראשונות אינו נוגע להם. זו עמדה לא מוסרית, הנובעת מהמחשבה שכל דעה מונעת מתחושות סובייקטיביות ולא מערכים. בשל כל אלה, לא הסכמתי להיענות לפניות התקשורתיות למיניהן להתראיין בעקבות שחרורו הצפוי של רוצחו של בני שלום יוחאי שרקי הי"ד במסגרת עיסקת הכניעה שכפו עלינו ממשל ארה"ב וציניקני התבהלה. הכאב האישי שלנו כמשפחה הוא ענייננו הפרטי ואיננו צריך להיכנס לדפי התקשורת.