המלחמה (סיכומים)

הרב אורי שרקי

המלחמה - שני סיכומי שיעורים

מלחמה ושלום

ט' בכסלו תשס"א

סיכום השיעור

עוד לא עבר את העריכה של הרב (סיכום שיעור על הנושא הערוך על ידי הרב מופיע בספר "דעה צלולה")

שאלה גדולה היא מדוע בני אדם נלחמים, מדוע הם מתנהגים בצורה כה אכזרית. שהרי מלחמות הן האסון הגדול ביותר שהאדם, נזר הבריאה, המציא.

מדוע יש מלחמות?

מדוע בני האדם עסוקים במלחמות? בני האדם בחרו בדורות הראשונים (כנראה), שההיסטוריה האנושית תהיה מבוססת על מלחמות. ולכן, עקב החלטה זו, נטייתו הטבעית של האדם אינה לשלום, אלא למלחמה. התפיסה הנאיבית השולטת כיום בעולם המערבי, גורסת כי הרוב המכריע של האנושות רוצה שלום ואילו מיעוט קטן וקיצוני דוגל בשיטת המלחמות, ואף ניתן "להוכיח" זאת באמצעות סקרים. אך המציאות מלמדת אותנו שהמצב הוא הפוך, שכן רוב בני האדם נלחמים. ישנו איזה מרכיב לא מודע בתוך האדם שגורם למלחמות.

במקור הדברים נחלקו גדולי עולם. פילוסוף גרמני טען שמלחמות נובעות בגלל ניגוד אינטרסים בין שתי מדינות או עמים שונים. על פי תפיסה זו החלש הוא האשם במלחמה, כיון שהחזק מוכן לוותר על המלחמה אם ינתנו לו אוצרות הטבע הדרושים לו, ורק התעקשותו של החלש לשמור על נכסיו גרמה לפריצתה של המלחמה. פילוסוף גרמני אחר, ניטשה, טען כי מלחמה היא דבר טוב. ואחרים טענו שהמלחמות יעברו מן העולם רק כאשר יהיה מאזן אימה בין המדינות, כך שהרווח מהמלחמה יהיה קטן מההפסד, או לחילופין המלחמות תיפסקנה כאשר תהיה תלות כלכלית בין המדינות (עמנואל קנט). שכן כאשר קיימת תלות כלכלית בין מדינות, אזי כאשר מדינה אחת פוגעת בשנייה, היא למעשה פוגעת בעצמה. אך שיטות אלו אינן מתחשבות במשוגעים ובארגונים קיצוניים, אשר הכלכלה אינה מעניינת אותם.

אפלטון טען, כי המלחמות מתרחשות כיון שבני האדם מטבעם הם רעים. וזוהי הסיבה הנכונה. נכונות סיבה זו נובעת מהעובדה שגם הרב קוק טוען כך (וכפי שידוע, כל מה שכתב הרב קוק הוא נכון!).

הרב קוק כותב על כך: כיצד יתכן שבשנת 1913 כל אירופה היתה עסוקה בשיחות סלון על הסכמי שלום כוללים בין כל מדינות העולם, וכמה חודשים לאחר מכן, אותן מדינות היו עסוקות במלחמה העולמית הראשונה, שנהרגו בה מיליונים. הרב אומר שחייבים להבין שיש משהו רקוב ביסודן של אומות אלו, ביסודה של הנצרות. הבעיה של הנצרות היא, שהנצרות מעולם לא התמודדה ולא פתרה את בעיית האלימות. וכך כותב הרב קוק (אורות המלחמה ה):

"הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החילונית ששלטה על העמים, העיקה על ליבם, והרבה חוליים רעים וקצפונות נצברו בעמקי נשמותיהם, והם יוצאים מחרצובותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת"

לעומתם, רק העם היהודי אינו שש אלי קרב, אינו אוהב רציחה, ואף אינו ממהר להרוג אפילו את רשעי בני האדם. לכן נתן לנו הקב"ה ניסיון גדול, ושם מסביבנו את השכנים האכזריים ביותר, וכנראה שאנחנו אמורים להתמודד עם בעיות אלו.

מלחמת מצווה

מלחמה היא דבר רע. אך מצד שני קיימת גם מלחמת מצוה שאנו מחויבים בה, ואם יש מצוה להילחם אז אולי מלחמה היא דבר טוב?

אלא יש להבין שמלחמות מצוה, מטרתן לתקן את העולם. מלחמות מצווה כוללות בתוכן גם מספר היתרים מיוחדים, שאסורים בחיים הרגילים של היהודי, כגון אשת יפת תואר ויין נסך. הגמרא מסבירה שהיתרים אלו באו כנגד יצר הרע. כלומר היה חשש שעם ישראל לא יצא למלחמה בגלל החשש מעבירות אלו, ולכן באה התורה ואיפשרה (במידה מסוימת) התנהגות ברברית, על מנת שעם ישראל יילחם את מלחמותיו. שכן הגמרא אומרת שאדם מתאווה דווקא למה שאסור עליו. (הגמרא מוסיפה שאדם שמרגיש שיצרו גובר עליו, שילבש בגדים שחורים וילך לעיר אחרת רחוקה ממקום מושבו, ויעבור שם את העבירה. רש"י ותוספות נחלקו בהסבר הדבר. לדעת רש"י לכאורה יש לאדם לעבור את העבירה, כיון שאינו יכול להתגבר על היצר הרע שבו, אך עדיף שיעשה זאת כך שהדבר לא יוודע. לדעת התוספות מעשים אלו נועדו לעורר באדם פחד וחרטה, על מנת שלא יעבור את העבירה. ובעקרון, כאשר אדם רוצה לחטוא, צריך להגיד לו שינהג לפי דעת רש"י כדי שבסופו של דבר ינהג לפי דעת התוספות ולא יחטא).

בזמן מלחמה, התירה התורה לעבור על שלושת האיסורים החמורים ביותר של ייהרג ובל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה- הותרה שתיית יין נסך בתנאים מסוימים. גילוי עריות – התירה התורה לישא אשת יפת תואר. שפיכות דמים – עצם ההיתר להרוג אנשים אחרים בעת המלחמה. כלומר, התורה שחררה מעט את רסן המוסר בזמן מלחמה.

מלחמה ומוסר

גם בתנ"ך ניתן למצוא "קוד אתי" להתנהגות בשעת מלחמה. זהו הקוד של אסתר המלכה. כאשר המלך אחשורוש שאל את אסתר המלכה כמה הרוגים יש בשושן הבירה, היא לא הסתפקה בדיווח למלך, אלא בקשה רשות להרוג בשונאי היהודים גם למחרת. ולמעשה את שושן פורים אנחנו חוגגים לזכר אותם שלוש מאות ההרוגים הנוספים שנהרגו ביום זה.

הרב קוק מתייחס לנושא זה בתשובה לדוקטור משה זיידל (אגרות הראי"ה חלק א' עמוד ק') :

וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם ציפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדיוק את השעה. ודע שבהלכות הצבור לא ההחמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתקבע ההערה השכלית בכח אהבה ונדבה. וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין תורה ביחס לסדרי המלחמות, ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכוללת. ומובן שמכל מקום היה הדבר המסור לבית דין לראות מצב המוסר של העבודה הזרה ההיא, ולא היו כל העניינים שווים. ובעוונותינו הרבים לא נתפרשו לנו הדברים לפרטיהם, ממיעוט השימוש המעשי מאז אבדנו חוסננו הלאומי, עד אשר ישיב לנו השם יתברך עטרת תפארתנו במהרה בימינו.

הרב כותב כי לא ייתכן שכאשר כל העמים מסביבנו הינם זאבי טרף אכזריים, שעם ישראל לא ישיב מלחמה שערה, כיון שאחרת עם ישראל יחוסל על ידי אויביו. ולא רק זאת, אלא שלעיתים יש צורך להפיל פחד על פראי האדם, אף על ידי התנהגות אכזרית, על מנת שיהיו שרויים בפחד, ולא יעיזו להילחם נגד האומה הישראלית. ואם תאמר כי נפש האדם מושחתת על ידי ההתנהגות אכזרית, והופכת לאכזרית בעצמה, אין זה נכון. מטרת אכזריות זו, היא להביא את האנושות אל מטרתה, לתקן אותה ולא להרוס אותה.

ניתן לראות זאת גם מדברי הרמב"ם על תפקידו של המלך (הלכות מלכים ומלחמותיהם ד, י):

ובכל יהיו מעשיו לשם שמיים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמות...

כלומר שהמדינה והעומד בראשה קיימים על מנת לספק צדק וביטחון. וכן בתפילת עלינו לשבח אנו אומרים: "יכירו וידעו כל יושבי תבל...ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד" – כלומר: מטרת המלחמה היא קידוש שם ה' בעולמו. הרמב"ם כותב בהמשך הלכות מלכים (ז, טו):

וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): 'אל יירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,... ותהיה כוונתו לקדש את שם ה' בלבד

אמנם טבעו של האדם לפחד בעת מלחמה, אך מצוה להתגבר על הפחד. אך יש לזכור שהתורה לא התירה להרוג סתם אנשים. בקוד האתי של צה"ל נאמר כי צה"ל אינו פוגע באזרחים חפים מפשע. זהו משפט מושחת. שכן לפי משפט זה מתקבל, שמי שכן מותר להרוג, אינו חף מפשע. כלומר על פי קוד זה הצבא שם את עצמו במקומו של אלוקים, שיכול לקבוע מי רע ומי טוב. יש להבין שאנו לא יוצאים למלחמה על מנת לעשות צדק. אנחנו לא הורגים במלחמה אנשים רעים, ואין זה מתפקידנו לקבוע מי צדיק ומי רשע (לדוגמא: אם מחבל מסתתר מאחורי ילדים, אזי האחריות על הפגיעה בילדים מוטלת על המחבל שהסתתר מאחוריהם, ולא על החיילים שירו לעברם).

הבעיה היא שכיום המוסר נקבע על פי הרגשות ולא על פי האמת. לפי המוסר של ימינו, מה שיפה הוא טוב ומה שמכוער הוא רע. זוהי קביעה לא נכונה ולא מוסרית.

מלחמת הכלל

בהמשך איגרתו כותב הרב קוק, כי בענייני ציבור התורה לא חינכה למידת החסידות, כלומר ותרנות. כלומר כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לכלל האומה אין לוותר, ומכאן גם נובעות ההקלות שהתורה נתנה בעת מלחמה. ובכל מלחמה היתה בידי בית הדין של אותה תקופה הסמכות לקבוע את רמת המוסר והשחיתות של האויב, ובהתאם לכך לקבוע את רמת האכזריות המותרת במלחמה (כמו אלישע הנביא, שבזמן המלחמה עם מואב, ציוה לכרות גם את עצי הפרי, למרות שהתורה אסרה זאת). אך לצערנו, מאז שאבדנו את חוסננו הלאומי, ואין לנו מדריך שיראה את הדרך הנכונה, שכחנו חכמה זו.

שאול המלך, לפני שיצא ללחום בעמלק, שלח מסר לשבט הקיני שיסורו מהעמלקים, אך הוא לא שלח שום מסר לאנשים הטובים שבעמלק שיברחו לפני המלחמה. ואכן שאול הרג גם את הטובים שבעמלק, שכן למרות שהם טובים כפרטים, הם עדיין חלק מהכלל העמלקי. המלחמות שלנו הן מלחמות ה', ומה שקובע את המוסר במלחמה זה לא דרכי הלחימה, אלא צדקת המלחמה, כלומר מטרת המלחמה. אם מטרת המלחמה רעה ולא מוסרית, אזי אפילו אם נהיה רחמנים בני רחמנים זה לא יעזור, ולהיפך אם מטרת המלחמה טובה ומוצדקת, אזי ניתן להיות אכזריים. ולכן אלו שאומרים שהמלחמה היא צודקת, אך עלינו להיות רחמנים, טועים. הכל נקבע על פי רמת המוסריות של האויב. והרי מוטלת עלינו המצוה לנצח במלחמה.

אשרינו שזכינו שהקב"ה נתן לנו את האפשרות לתקן את עולמו גם בדרכי המלחמה.

המלחמה

תשנ"ח

סיכום השיעור בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א

עוד לא עבר את העריכה של הרב (סיכום שיעור על הנושא הערוך על ידי הרב מופיע בספר "דעה צלולה")

חז"ל רמזו בתפילה: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".

כלומר, השלום כאן עלי אדמות איננו דבר טבעי. המלחמה היא בטבע החיים, דבר מוכרח. זהו דבר לא ברור - מדוע האדם שהוא נזר הבריאה עסוק בלהרוג את בני מינו?! חיות אף פעם לא תהרוגנה את בני מינן (למשל: חתול הורג עכבר, ברדלס - איילות וכד'). מבין חכמי ישראל שעסקו בנושא המלחמה כמשנה סדורה ומלומדה היו- הרמב"ם והרב קוק.

מס' פילוסופים עסקו בנושא המלחמה:

א. קרל פון קלוזניץ. גרמני, חוקר מלחמות. הוא טען שכאשר יש ניגודי אינטרסים המלחמה פורצת. המאבק הוא על משאבים. חזקים חומדים משאבים שיש לחלשים.

ב. ניטשה - טען שהמלחמה בונה ומחשלת. גישתו למלחמה היתה חיובית.

ג. עמנואל קנט - חשב שניתן להביא לעולם שלום על ידי: "מאזן אימה" - כלומר, שהעמים יפחדו לצאת למלחמה כאשר כלי הנשק יהיו יותר אפקטיביים וכן - אם תהיה תלות הדדית כלכלית בין העמים. אם מגיעות סחורות ממקום אחד לשני, הם לא יסתכסכו ביניהם.

מה שקנט לא לקח בחשבון היה: שתמיד יש מקום לסכסוכים קטנים וכן שישנם פשוט משוגעים שגם מאזן האימה אינו מפחיד אותם.

ד. אפלטון - בני האדם רעים. לאדם יש טבע רע ומשום כך הוא יוצא למלחמות. הסבר זה קרוב לגישתה של היהדות. גם אחרי מלחמת העולם הראשונה אמרו באירופה שיותר לא תפרוצנה מלחמות...

הרב קוק: בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלונדון (באותה העת הוא כתב גם את "ריש מילין") עסק הרב רבות בשאלת המלחמה. (רואים כאן את יד ההשגחה העליונה: ממש באותו הזמן היה דיון בנוגע להצהרת בלפור. הרב יצא בקריאה גדולה שלעם ישראל מגיעה מדינה. רבנים אנטי ציוניים ניסו לשכנע את הוועדה שלא יצהירו עבור מדינה לעמ"י, כמו כן חששו חוגים יהודיים מתבוללים למעמדם. בגלל המלחמה הרבנים הללו לא יכלו להגיע לאנגליה בגלל אזרחותם הגרמנית, זה יצר מצב שהרב קוק נסע והשמיע דבריו באוזני הוועידה, דבר שהביא להתקדמות משמעותית שהביאה להצהרה).

עמ' טו' פיסקה ה':

"הכבישה המוסרית ("איזהו הגיבור הכובש את יצרו") שעל פי התרבות החולונית (החילונית) ששלטה הרבה על העמים העיקה על ליבם": הרב האשים את העמים האירופאים באחריות למלחמות.

"והרבה מידות רעות, חליים וקצפונות נצברו במעמקי נשמותיהם" - לכן צריך היה למצוא דרך להוצא מדי פעם את הדחף להרע בצורה שתהיה מותרת מבחינה מוסרית.

מסקנתו היתה שככל שהרמה המוסרית עולה, יש יותר סכנה למלחמה: "והם יוצאים מחרצובותיהם ע"י המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת". המוסר האירופאי נכפה על העמים על ידי הנצרות. מכיוון שבמלחמה הכל מותר, משתחררים בה מהלחץ של הדרישה המוסרית. לעומת זאת - בכל מלחמה יהודית נעשה חשבון מוסרי לפני שיוצאים למלחמה.

הרב מלא אופטימיות ("עדיין כעת"): ניתן להציל את העולם ממלחמות, אך צריך מאמץ כי הנצרות אולי מחנכת לערכים יפים, אך היא לא מצליחה לרומם את בני האדם כפרטים. עובדה מחויבת המציאות. עמ' טז', פסקה ח': "הארג הרוחני והמעשי (התרבות האירופאית), אשר בציביונו ההווי (העכשוי) לא יכול היה לעצור, עם כל תפארת חכמתו, בעד שפך דמים רבים ובעד חרבנו של עולם בצורה איומה כזאת, הרי הוא מוכיח על עצמו, שהוא פסול מעיקרו".

אותו האיש שאמר שאין להתגרות ברשעים, ובמקום זאת "אהבו את שונאיכם", כשלכאורה אין חסד גדול מזה, למעשה הפקיר את המציאות בידי הרשעים. מה שאין כן אצלנו, שעל ידי התורה נתנו לנו פתרונות מעשיים ומציאותיים לשנות את העולם.

מהו הפתרון? מצויין בפסקה ט': "בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית". א"כ, הפתרון למלחמות הוא הקמת מדינת ישראל. מה הקשר? אם יש מדינה לעמ"י, הרי שיחד עימה נבנית התרבות הישראלית, שתוכל להשפיע על האנושות, והיא שתכפה על אומות העולם את השלום המוסרי מבפנים.

נשאלת השאלה: הרי מדינה יהודית עלולה ללמד את הגויים משהו שהוא לא כפי מידתם. התשובה היא: איננו באים לתת שיעורים לגויים, אלא לבנות את עצמנו. מתוך כך כל גוי יקח את מה שהוא שצריך "ויורנו מדרכיו", לא את כל דרכיו. אם כך, יכול להתקיים מצב שבו גוי יאמץ את רוב מצוות התורה ,אולם לפי מידתו. הרמב"ם טוען שגוי לא יכול לקיים מצוות. גוי= מי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, לפיכך, בן נח יכול להוסיף ולקיים את שאר המצוות.

יש פעמים שהעולם מלא אכזריות יתר על המידה, עד שאין לנו סיכוי לעמוד מולו. במצב כזה אין ברירה, אלא לוותר. הגמרא אומרת בסנהדרין: "משרבו שופכי דמים בישראל בטלו דיני נפשות". מדוע? יש בכך סימן שאנשים לא נרתעים מהסנהדרין. לכן יצאה לה הסנהדרין וישבה בחנויות. ישנם מצבים שבהם אנחנו מוותרים. כלומר, ישנה חולשה מועדת בעם ישראל. המהר"ל מסביר זאת בקשר ל"יעקב" ו"ישראל": בכל פעם שאנו עלולים להצליח מבחינה פוליטית, יש משהו שגורם לנו להכשיל את עצמנו. (לכן התקופות שבהן הצלחנו פוליטית היו מעטות).

" עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלי רשעות וברבריות - זהו הזמן שאליו אנחנו מקוים. "אנו אוהבים יותר את האוירה של בית המדרש ולא את האוירה הפוליטית. עלינו לדעת שזה נצרך. הרב ממשיך ואומר: "מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: "הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת" - הרב אינו הראשון שאומר זאת. כבר רש"י בתורה אמר זאת. הקריטריון של נתינת הארץ הוא קריטריון מוסרי: "ונתנה לאשר ישר בעיניו". (רש"י בתחילת בראשית). משמעו, דורנו זה – סימן שהוא ישר. הצדיקים והחסידים פעם לא היו ישרים ולכן מדגיש רש"י: "בעיניו!". הקב"ה יחליט מי ישר בעיניו ומי לא. המאפיין את דורנו זה היא הכפירה. זה אומר שבכפירה יש משהו נכון - נטיית הנפש שלא מקבלים כל דבר בפשטות, בלי הוכחות. האדם רוצה את האמת בגדלותה . יש מאוד להבין זאת: יש זכות עצמית בהיסטוריה שלנו שמצטברת בנו עד אשר נוצרת בתוכנו זכות עצמית גדולה שמביאה לגאולה. היא גם זאת אשר מביאה לכפירה. בעמ' קמב', פסקה יג': כשאתה חזק מספיק כתוצאה מהזכות העצמית - אתה מנסה להבין את הכל ומגיע עד לכפירה.

פסקה ג': "העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוקית הברורה". היכן רואה הרב את ההתבסמות הזאת? הלא הוא כתב זאת בזמן המלחמה! ההתבסמות הזאת קימת מאז המהפיכה הצרפתית - לשיוויון וטוב.

פיסקא א': הסופר חיים באר אמר שהעריך את הרב עד שקרא את המשפט הבא: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח". הוא התקשה משום שצריך היה להוסיף את המילה "גם" בתחילת המשפט. גם כשיש מלחמה בעולם מגיע משיח. (אולם אם אפשר, אזי מתקנים את העולם גם ללא מלחמה. לעיתים אין ברירה, אלא לכלות את הרוע באופן ישיר). השם מקדם את העולם בהתאם לאופן שבו בני אדם פועלים. למלחמה יש ערך ויסוד משיחי ומשהו נפתר על ידי המלחמה.

ההוכחה לכך: פסקה ד', בה אומר הרב: "לולא חטא העגל, היו האומות יושבות א"י (עמי כנען) משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם השם הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח" ובעתיד: "חטא העגל יימחה לגמרי... והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה".

ומה עם המסכנים הנהרגים במלחמות? על כך עונה הרב וזאת מן הקבלה, שיש בעילוי הנשמה איזו הארה מיוחדת.

(פיסקה א'):

"היחידים הניספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת. עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בניין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואחר כך כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה.

מלחמה עולם של עכשיו (המלחמה הראשונה) ציפייה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התיישבות ארץ ישראל".

מה הרווחים שיצאו לעולם ממלחמת העולם הראשונה?! רק "הצהרת בלפור". כל מה שהושג בסהכמים שאחר המלחמה התפורר מהר מאוד.

לסיכום: רק דרך המלחמות - הוא זורע צדקות ומצמיח ישועות. דרך ההרוגים והפצועים - הוא בורא רפואות.

ה' הוא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית": יש התחדשות באנושות על ידי העדר הקודם להוויה.