אני דמוקרט

הרב אורי שרקי

אני דמוקרט

שאל אותי עתונאי על מדשאות כפר מימון, ביום בו הגיעו אליו רבבות מישראל: מה אתה עושה פה? עניתי שבאתי להגן על הדמוקרטיה, בשעה שערכיה נרמסים על ידי הממשלה. ענה: אתה משקר, אף פעם לא שמעתי רב שמדבר בעד הדמוקרטיה. הרי אינך מקבל את סמכותו של בית המשפט העליון! אמרתי לו שבית המשפט הינו מקור לפסיקות ולא לערכים, ושגם עליו מקובלת הדעה שמצפונו של אדם הוא המכתיב לו את התנהגותו, ולא המערכת, ושזה אחד המאפיינים המובהקים של התרבות הדמוקרטית, לעומת המקובל במשטר טוטאליטרי. כשחזר על עמדתו שלא יתכן שזו דעתי האמיתית, כי ברור שאיש מאמין צריך לבחור בין אלוהים לבין הדמוקרטיה, הפסקתי את הדיון משום שאיני יכול לדבר עם מי שטוען שהוא יודע מראש את אשר עלי לענות לו.

אז נכונה לי הפתעה. אחר השיחה ניגש אלי תלמיד ישיבה ושאל: מדוע הרב לא אמר לו את האמת, שאנו בעד הקדוש ברוך ונגד הדמוקרטיה?

הבנתי ששאלות יסוד בנושא מהות המדינה אינן מבוררות בתוכנו, ולכן יש לעמוד בקצרה על שורשי הענין.

א) עצם קיומו של משטר פוליטי אפילו דתי, בין שהוא דמוקרטי בין שהוא מלוכני, יכול להיחשב מרידה במלכות שמים, משום שהוא מעמיד סמכות זולת ה'. זוהי אכן דעתו של הרבי מסטמר, שהתנגד משום כך להקמת מדינה מכל סוג שהוא. עמדה זו אינה מקובלת על רוב גדולי ישראל, משום שהקדוש ברוך הוא דרש מאתנו להקים ישות מדינית ריבונית בארץ ישראל (רמב"ן סהמ"צ עשה ד). מכאן ואילך, שאלת אופי המשטר הופכת לשאלה הלכתית פרגמטית, ולא בעיה של אמונה. בכלל, יש לא מעט נאיביות במחשבה שעצם העמדת מלך בראש המדינה תפתור את כל הבעיות, מה שההסטוריה ארוכת התלאות שלנו הוכיח להיפך.

ב) אפילו אם נקבל את הדעה שהדמוקרטיה פסולה, יש להעיר שמאחר והמדינה המודרנית אינה תובעת שלטון על עולם הערכים הפנימי של האדם, קיימת הזכות המלאה לדרוש שהדמוקרטיה תתייחס באופן שוויוני כלפי כל מגזרי האוכלוסיה, ובכללם אלה שאינם מזדהים עמה ורוצים להחליפה. כללי המשחק שווים לכולם, ממש.

ג) דעת כמעט כל הפוסקים היא שיש לשלטון הנבחר בארץ ישראל דין מלכות, הכולל זכות להטיל מסים ולהכריז על מלחמה (עי' מאמרו של הרב ד"ר אליהו זייני ב"ספר הקהל"). היסוד התיאורטי לכך הוא שהריבון הוא העם, ושאין המלכות אלא האצלה של סמכויות הנתונות בידי הציבור אל השליט, בין שהוא מלך ובין שהוא פרלמנט. הסמכות המאפיינת את השלטון, שממנה נגזרות שאר סמכויותיו, היא הזכות ליטול את חייו של מי שנראה לו כמסכן את החברה, כדברי העם אל יהושע (פ"א): "כל האיש אשר ימרה את פיך יומת". ברור שלא ניתן היה לעם לוותר על איסור "לא תרצח" אלא אם כן הייתה סמכות זו נתונה בידו מלכתחילה. המקור לסמכות זו הראה הרמב"ן בפירושו לויקרא כז,כט. (לפי פשוטו של מקרא סמכות זו אינה חידוש של התורה אלא נתון טבעי, שהתורה מסדירה את הלכותיו). לפי זה, המלך המקורי הוא העם, והמשטר הפוליטי שלוחו. גם מידת ריכוזיותו של השלטון תלויה בחפץ העם.

ד) הבסיס ההלכתי לסמכות הרוב על פני המיעוט, הוא בעיקרון שקבעה התורה בכל ענין: "אחרי רבים להטות", כמבואר בשו"ת הרא"ש, כלל שישי, תשובה ה.

ה) בכל צורת משטר שהיא, בין דמוקרטיה ובין מלוכה עם כל תכסיסיה, אין שומעים לשלטון כשהוא פוקד לעבור על דברי תורה, ולא מפני זה הוא חדל להיות השלטון הלגיטימי בכל העניינים האחרים. בדיוק כפי שיש לכבד אב שמצווה על בנו לעבור עבירה, למרות שאין שומעים לו באותו עניין.

ו) הדעה שאם השלטון אינו נוהג לפי התורה אין לו סמכות על פי ההלכה, מקורה בהבנה מוטעית של דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א הלכה ח: "והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך". כוונתו האמיתית של הרמב"ם מבוארת בהמשך דבריו שם: "וכל מצות המלכות נוהגות בו...ויהיה מבניו מלך". לאמור שאם אינו נוהג על פי התורה אין כל מצוות המלכות נוהגות בו, כגון הזכות להעמדת שושלת, אף על פי שמלכות נוהגת בו.

ז) ראוי לשים לב היטב לדבריו של רבינו יצחק אברבנאל בפירושו לתורה, שהובאו במבוא לחוקה האמריקאית, בזכות הדמוקרטיה ובגנות המלוכה. אע"פ שאין דבריו תואמים את מסקנת כל הפוסקים, אי אפשר שלא להתייחס לטיעוניו לחלוטין. (יצויין גם שאין בירושלמי זכר לדעתו של רבי יהודה שלפיה העמדת מלך מצוה היא, ואדרבה יש שם, בסוף פרק שני בסנהדרין, רמזים ברורים לביקורת על העמדת מלכים. ובדברים רבה נאמר במפורש שהעמדת מלך אינה רצויה בעיני ה', וגם רבינו סעדיה גאון, ובעקבותיו רבינו אברהם אבן עזרא, כתב שהעמדת מלך רשות. תודתי נתונה לרב אליצור סגל שהעיר לי על המקורות האלה).

ח)הדעות שלפיהן אין עדיפות לשלטון מלוכני על פני הדמוקרטיה, אינן סותרות את הציפיה לחידוש מלכות בית דוד, הן משום שלא נאמר מהי החוקה המדינית שלפיה תפעל מלכות בית דוד ("נשיא להם לעולם" אומר יחזקאל הנביא), והן משום שמשפחה זו היוותה מושא כיסופי הגאולה של האומה בשנות תלאותיה, כמבואר במאמר "אין להם משיח לישראל" של הרב קוק (הודפס ב"אמונת עתיך", גליון 10).

ט) דעת כמעט כל הראשונים היא שהעמדת מלך היא מצוה. אך קושיה עולה מפשט הכתוב. מדוע ניסח הכתוב את המצוה בסגנון המשתמע שהדבר תלוי ברצונו הטוב של העם? "ואמרת אשימה עלי מלך...שום תשים עליך מלך" (דברים יח,א-ב). מחדש בענין זה הנצי"ב מואלוז'ין יסוד משמעותי ביותר, שמאחר והמשטר הראוי למדינה משתנה לפי תנאי הזמן, תיגרם סכנה למדינה אם יועמד בראשה מלך בזמן שאינה ראויה לכך, ומשום כך נדחית מצות עשה מפני פיקוח נפש. ומאחר והדבר גלוי וידוע לפני הקב"ה שכך יהיה, נתנה לנו התורה סימן שעל פיו נדע שהגיע הזמן לקיים את מצות העמדת מלך, והוא "ככל הגוים אשר סביבותי" (שם). היינו שכאשר יתברר שהמדינות אשר סביבותיך שמלך עומד בראשן, מתנהגות באופן נכון יותר מאלה שאין להן מלך, רק אז שום תשים עליך מלך.

דבריו אלה של הנצי"ב מעוררים שאלה נוקבת: מדוע תלתה התורה את קיומה של מצוה בסיסית כל כך במצב התרבות הפוליטית באומות העולם? כאן טמון מסר עמוק. הסיבה לכך שנדרשנו על ידי ה' להקים מדינה דוקא ולא להסתפק בדת, הוא על מנת לקיים את היעוד האוניברסלי שלנו,ולהוות דגם לחיקוי עבור אומות העולם: "אל הארץ אשר אראך...ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א וג). אי אפשר להשפיע על מישהו בלי שתהיה חוליית קישור עמו, ולכן תלתה התורה דוקא את אופי המשטר הפוליטי בישראל ביכולתו להשפיע על האנושות ותרבותה המדינית. במהרה בימינו.