הרב אורי שרקי
מדינה בהחלמה
"מעייני הישועה", י"ט בשבט תשס"ב
מצבה של מדינתנו בזמן האחרון דומה, במידת מה, למצבו של חולה בהחלמה. ניתן להשלים את המשל בפרטים רבים. המדינה עברה טראומה וויראלית- טראומת הטרור והחלה לטפל בה טיפול אינטנסיבי, דומה לטיפול אנטיביוטי, שבמהלכו התברר שאין מה לצפות מאויבינו ובמובן הזה החלק העיקרי של המחלה סר מהלב. אך עדיין לא הבראנו שהרי עדיין לא נוצרה אלטרנטיבה תרבותית ומדינית שמחליפה את תפיסת אוסלו שנשארה הבסיס לכל המחשבות של ההנהגה המדינית בישראל.
המחלים נתון במצב פרדוקסאלי - מצד אחד עדיין הוא חלש בכל חלקי גופו, כך עדיין אנו חלשים בכל וחולשה זו באה לידי ביטוי גם בכלכלה, ובהרס המרקם החברתי הבא בעקבות המשבר הכלכלי, אובדן הסולידריות הלאומית בין חלקי העם, כשכל מגזר דואג בעיקר למקורבי עינינו, אובדן החוש לקדושת האומה, הבא לידי ביטוי בשוויון הנפש למתרחש בהר קודשנו - הר הבית ובהחלשת החפץ להקמת הדורות הבאים המתבטא בהחלשת הריבוי הטבעי בחברה הישראלית, כך שהדחליל של הסכנה הדמוגרפית (הריבוי הטבעי) מצד אויבינו ממשיך להטריד את מנוחתנו. מצד שני המחלים דווקא מרגיש שהוא הולך ומתחזק בכל התחומים שבהם הוא חלש: כמיהה פנימית עצומה קיימת בחברתנו להבראה, לשיבה לנורמליות, לא בסגנון של הסופר א.ב. יהושע שמזהה את הנורמליות עם החילוניות המנותקת מכל מורשת ישראל, כי אם עם הנורמליות של שלמות החיים בכל חלקיו.
לשם זה יש לתת לחולה שלנו וויטמינים. לא די באנטיביוטיקה, לא די בטיפול הנלחם במחלה, כי אם גם יש צורך בטיפול מחזק, והטיפול המחזק כולל את התחזקות כל חלקי החיים כולם: השיבה אל האדמה, אל חיזוק ההתנחלויות, ההתיישבות בהן. יש לשוב לדבר על אהבת הגבעות של נחלת אבותינו. סגנון זה הוא זה שצריך להתעורר תחת הדיבורים על 'איכות חיים כפרית באזור המקורב למקום העבודה בעיר הגדולה'. השעה כשרה לדיבורים על רומנטיקה ארץ ישראלית, על ההתחדשות התרבותית, הבאה לידי ביטוי בין היתר בשיבה לערכים סולידיים של משפחה גדולה, של שמחת הילדים, ומתוך כך גם יתעוררו האהבה והחיבה ללב האומה - להר הבית, בצפייה לשיבת השכינה לבית קודשנו.
הפתרון לא יבוא ממפגש אליטות, למרות רצונם הטוב לאחד את חלקי האומה (כגון הניסיון הראשוני שנעשה בעניין זה ב"אמנת כנרת"). נפגשים במפגשים כאלה אנשי ציבור שמטבע הדברים עשויים היו להיפגש זה עם זה: אליטה שמאלנית ואליטה ימנית שדרך חייהם הוא הדיאלוג. אין פלא, אם כן, שאליטות אלה עשויות היו להיפגש ביום מן הימים לדיאלוג ולאמנה משותפת. אך אין במפגשים כאלה כדי לשתף את אותם חלקי הציבור המהווים את רקמת החיים הבסיסית של החברה, כגון החרדים, המסורתיים, הספרדים, ובקיצור ה"סתם יהודי", ה"עמך", שהם צריכים להיות במרכז ההתמקדות של מאמצנו היום בהחייאת האנרגיה הלאומית לקראת תחיית נורמליותו