דור מפונק?

הרב אורי שרקי

דור מפונק?

"מעייני הישועה", פרשת שמיני, תשס"א

הכלכלה עומדת במרכז דאגותינו, למרבה הפלא בעוד שבעיות קשות עומדות על פתחנו, נשמע באופן קבוע בבמה הציבורית קיטור על מצבה של הכלכלה. יש לדון במידת צידקותה של אותה טרוניה. אין להתעלם מן הממד הכלכלי של החיים והשפעתו המכרעת גם על עולם הרוח. אחד מאבותינו הקדמונים- יוסף, הבין שתיקון העולם עובר ראשית כל דרך תיקון הכלכלה. לשם כך ניסה להעמיד משטר כלכלי מחודש במצרים, מתוך תקווה שמתוך כך יבואו שינויים ערכיים ורוחניים. מסורת יהודית עתיקה היא להביא לעולם את גדולי הוגיה של המשיחיות הכלכלית הן מן הצד השמאלי של המפה הכלכלית- כגון מרקס, והן מן הצד הקפיטליסטי. בזאת שונה מאוד היהדות מיריבתה הנצרות, שניסתה לעקוף את הצורך בתיקון העולם הזה והתמקדה אך ורק בגאולת הנשמה. מבחינה זו מקובלת על המסורת היהודית אמירתו הלעגנית של מרקס: "הדת היא אופיום להמונים". כשהדת משמשת ככיסוי לעושק ולבטלנות חברתית אין היא ממלאת את תפקידה האמיתי, אין היא אלא זיוף. משום כך הלכות צדקה והלכות גמילות חסדים הנן הלכות בשולחן ערוך, המחייבות מבחינה משפטית ואינן רק פרי נדיבות הלב ורצונו החופשי של האדם.

וכשם שקיים הבדל בין היהדות לנצרות בדבר התוקף המחייב של מעשה הצדקה כך גם קיימת הבחנה בסיסית בדבר האופי הנפשי של אותה מצוה, מקובל היום, בהשפעת המוסר הנוצרי, לראות בצדקה תמיכה בחלש בכל מחיר. דבר זה הרסני מבחינה פסיכולוגית, הרעיון שצריך לדאוג כמה שיותר לצורכי הנכשלים, אף על פי שיש בו יופי רב, יכול לטמון בחובו גם נזק בבניין הקומה השלמה של האדם הנזקק.

המדינה המודרנית התפתחה אומנם מאוד לעומת המדינה העתיקה בזה שנטלה על עצמה אוד החובה לדאוג לבריאותו ולרווחתו של כל אחד מאזרחי המדינה, אלא שלא תמיד הדבר נעשה מתוך שיקול דעת אמיתי, יש בתקציב "חברתי" מדי בכדי לעודד לפעמים בטלנות, ומעמד נפשי בו הנזקק אוטומטית מעלה על דעתו לסמוך על תמיכתה של החברה, במקום לקחת את גורלו בידיים. אין אנחנו באים לשלול חלילה עזרה מידית למקרים טרגיים, או לאנשים המחוסרים יכולת לטפל בעצמם, אלא שיש לפתח גם מדיניות המעודדת את האדם לטול אחריות על חייו (כך מבכרת ההלכה את ההלוואה בתור צדקה על פני הנתינה).

כמו כן חלק גדול מן הטרוניה החברתית בנוי על קנאה יותר מאשר על אמת. מה שכינו המרקסיסטים 'מלחמת המעמדות', אינו לפעמים אלא ביטוי לחוסר אהבה ב. המעמדות החברתיים ולא תמיד ביטוי לעושק אובייקטיבי. התביעה לשוויוניות מוחלטת איננה תמיד מוצדקת, ההלכה היהודית כבר אמרה שיש לדאוג לכל עני "די מחסורו אשר יחסר לו", כלומר שהצרכים הכלכליים שלאדם זה אינם זהים לצרכים הכלכליים של אדם אחר. על כן התיקון החברתי-כלכלי הנדרש מאתנו באופן מעמיק, הוא לשנות את העמדה הנפשית . כלומר להשיב אל תוככי הכרתנו את דברי חכמינו "איזהו העשיר השמח בחלקו". אף על פי שאין לבטל את הצורך בהעצמת העושר כפי שאמר שלמה "ויד חרוצים תעשיר", אין לפתח מחשבה הממקדת את כל דאגותיו של האדם בהגדלת הונו, שכן בכך יאבד לו דבר חשוב יותר והוא אושרו.

על רקע כל אלה יש לברך במידת מה על כך שהתקציב האחרון של ממשלת ישראל איננו כל כך חברתי כפי שהיו הדמגוגים שבתוכנו רוצים. מדינתנו איננה מדינה נכשלת, הביטו הרפואי של כל אדם במדינתנו הוא במדרגה הרבה יותר גבוה מאשר באמריקה, אין שום סכנה קיומית לרוב המכריע מאוד של אזרחי המדינה, אין סכנה של מות ברעב, איך סכנה של העדר הלבשה, העדר חינוך, העדר מגורים. יש להתרגל לביטול ההרגל המגונה של לקיחת הלוואות מרובות, משכנתאות המשעבדות את האדם לשנים רבות. טוב יעשה הישראלי אם יתרגל שלא להשקיע יתר על המידה בהשקעות שאין בהן ממש כגון הבורסה. נפילת ענף ההיי-טק אף על פי שקשה הוא לחברה הישראלית, יש בה גם מידה של החזרת הפרופורציה הנכונה על החיים, יש בכך גם עידוד מסוים לאדם לשוב אל ערכים של עבודת כפיים, לסמוך על עצמו, ולא על עול הדמיון. יהי רצון שנמצא בתוכנו את העז להגברת חוסננו הכלכלי, לביטול בקשת התלות אחד בזולתו ובעמים אחרים. ויתקיימו בנו דברי הכהן הגדול, בתפילתו ביום כיפור, "שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסתם זה לזה ולא לעם אחר".