ייעדי המדיניות

הרב אורי שרקי

ייעדי המדיניות

"מעייני הישועה", תשס"א

מאז החלו מאורעות הדמים קיימת בציבור תמימות דעים בדבר הצורך בתשובה נחרצת נגד אויבינו, ההולמת את דרגת אלימותם. והנה כתשובה הופיעה הסיסמה היפה "תנו לצה"ל לנצח", אך מאחורי תביעה צודקת זו טמוכה מבוכה לא קטנה. אחרי שצה"ל ינצח, מה הלאה? התשובה המקובלת היא: "אז נחזור לשולחן הדיונים", למשא ומתן מדיני. אין שינוי מהותי, אין עקירת הבעיה! האמת היא שיש לשנות את יעדי המדיניות. הכוח הפוליטי הראוי להנהגת הציבור יצטרך לתת אלטרנטיבה אמיתית למדיניות המקובלת היום. היעד אינו צריך להיות הסדר עם הפלשתינאים אלא סיפוח יהודה שומרון ועזה. הדברים נראים רחוקים מן המציאות אך אם נתפוס דברים אלה לא כצעד חד פעמי שיגרום ודאי למלחמה ולא יזכה לגיבוי של רוב העם אלא כתהליך איטי שכולל חינוך למטרה וצעדים קטנים אחד אחרי השני למען השגת יעד זה. בדיוק כמו שבמחנה השמאל עשו עבודה יפה והדרגתית, ולהבדיל ,אויבינו עשו צעדים כדי לשנות את הנורמות המחשבתיות שלנו.

יחד עם זאת אי אפשר לערפל יתר על המידה את הדרך ויש לענות על שאלות קשות כמו: מה נעשה עם הערבים? עלינו לתת תשובה ולא להתחמק, ולשוב אל "האופציה הירדנית". כל אדם זכאי לייצוג מדיני הולם שיתן ביטוי לזהותו הלאומית. על כן יש לראות כיעד מדיני את הפיכתה של ממלכת ירדן למדינה פלשתינאית אולי על ידי פעולות להחלפת המשטר ההאשמי במשטר המייצג את רוב תושבי ירדן. כך שכל פלשתינאי גם אם הוא גר באדמת מדינת ישראל יוכל להצביע לפרלמנט בעמאן, כך שיש לו אזרחות מלאה במדינה זרה. במקביל מקנה לנו הדבר את הזכות לגרש אותו למדינתו, במידה והוא יפגע בביטחון מדינתנו.

גם אם לכאורה קשה להגיע ליעד זה באופן מידי, עצם הצגת הכוונות באופן כזה עשויה לשפר את הלגיטימיות המוסרית של מאבקנו בעיני חעולם.

אבל לא די בכך, עלינו לומר קבל-עם ועולם את האמת: לא באנו לכאן לשם בטחוננו ושלוותנו כי אם על מנת למלא את יעודנו התנ"כי. יש להימנע מהביטוי "דתי" שיוצר אנטגוניזם, ולומר את הדברים בסגנון זה: "עם התנ"ך שב לארץ התנ"ך". לאמירה זו יש תוכן כפול: הראשון, כלפי פנים, יש להבהיר את ערכיותה התורנית של גאולתנו. צדק אחד הפוליטיקאים שהתבטא לאחרונה בכך ש"עיקר חוסננו הוא בחוסננו הרוחני". אלא שבעיני חלקים רבים בציבור מצטיירת הרוחניות כדתיות, המדברת על ערכים במנותק מהוויתנו המדינית והארץ-ישראלית - קרי החרדיות. יש לברר אחת ולתמיד שתורת אמת היא תורה שאיננה מפקירה את ארץ ישראל. ולא עוד אלא תורה היונקת מהכרה ביד ה' המנהלת את המהלך ההיסטורי, בכל הדורות ובדורנו.

הפן השני הוא ביחס לאומות העולם, יש להבהיר ששיבת ציון היא בעלת מסר עבור האנושות כולה, ויש לפעול להקמת בתי מדרשות ולהפניית משאבים ממשלתיים לפעילות הבאה לבטא את המסר המיוחד של עם ישראל כלפי האנושות.

יש לזכור שאין חלל ריק בעולם. שינוי ביעדי המדיניות מוכרח להופיע. אם לא אנו ניזום את השינוי במדיניות תבוא האנושות באינסטינקט התת-מודע שלה ותתבע מאתנו את עלבון קידוש שמו הגדול. ייתכן שהדברים יגיעו עד כדי שיתקיים "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים" דווקא על ידי עמים רבים.

עדיף היה שיעוד זה יתקיים על ידי זה שאנחנו נקדם את פני המאורעות ולא שהמאורעות יכפו עלינו מפגש עם האנושות בדרכים שעשויות להיות אלימות.

ייתכן שביטוי לדברים אלה בא בתביעתם של אויבינו הפלשתינאים להבאת כוח בין-לאומי לאזור.

אומנם דרישה זו היא דרישה שאין לקבלה, אבל יש בה אולי מעין תביעה של המציאות שאומרת שפתרון שאלת ארץ ישראל ועם ישראל אינו מהלך מקומי של ממשלה זו או אחרת אלא מהלך הדורש את מעורבותם של כל הצדדים הנוגעים בבעיה זו: האנושות כולה, והקדוש ברוך הוא.