הרב אורי שרקי
כל זמן מאיר בתכונתו
"הכל תלוי בגישה". תכנים חשובים ביותר הופכים לבלתי רלוונטים ברגע שהם מובעים בהקשר שאינו מתאים להם, או בזמן או בתרבות שאינם עשויים לקלוט אותם. למשל ההטפה המוסרית שהיתה נהוגה בישיבות ליטא או בשכונות היהודים בגלות, שהיטיבה הרבה עם הציבור שאליו פנתה, נשמעת כמו סינית עבור איש המודרנה בן עידן הגלובליזציה, המחפש תוכן אוניברסלי ומעמיק, שירווה את צמאונו הרוחני. איש כזה עשוי יותר להטות אוזן למסרים העולים ממחשבה כוללת המתמודדת עם התנועה המחשבתית הכוללת של הדורות האחרונים, דוגמת תורת הרב קוק. אלא שגם כאן קיימת סכנה של התאבנות מחשבתית. ההצלחה בהעברת מסרים אל הציבור גורמת בעצמה תופעה של התבייתות בדרכי הסברה ספציפיים, בהתנסחויות שבלוניות שהוכיחו את עצמן כיעילות בהקשרים חברתיים מסויימים, כגון בנוער הדתי-לאומי של שנות ה-80, ואין כוחן יפה עבור ציבורים אחרים בעלי נקודות יחוס והשכלה אחרים, או אפילו כלפי אותו ציבור, כאשר מאורעות התקופה פיתחו אצלו רגישויות חדשות.
תפקידם של בעלי מחשבה בעידן של תמורות בזהות הציבורית איננו להוקיע את הסטיות מן הקו "הישר" שצומחות כפטריות אחר הגשם במצבים כאלה. זו מלאכה קלה מדי, שתהיה תמיד צודקת אך בלתי יעילה. אין כל קושי להצביע על החולשות של העמדות החדשות או של תביעות הנפש החדשות העולות בקרב חברה המחפשת את עצמה. תפקיד נוח הוא לעמוד על משמר הערכים, הטועים תמיד יספקו ראיות נוספות לצדקת עמדתו של המוכיח, המסתגר בארבע אמותיו של מגדל השן המחשבתי. אך טובת הדור לא תצמח מכך.
ניקח לדוגמא שוב את הציבור הדתי-לאומי, הנתון להשפעה מחודשת של ההשקפה החרדית, לקסמן של פעילויות מיסטיות, לרגשנות פאב-ברסלבית, ועוד. יהיה זה נוח לתקוף את הנקודות החלשות של נטיות חדשות אלה ולהעלות על נס את האמיתות ה"קלאסיות" של ערך הכלל, המדינה והצבא, היותנו בגאולה, את חשיבות צלילות הדעת ולימוד התורה, וכדומה. אבל גם אם ישתכנע בן-שיחנו בצדקת הביקורת, עדיין לא יבוא באמת על סיפוקו, משום שלא ביררנו מה הוא הלך לחפש שם ומה חסר אצלנו. והאמת היא שהעולם התורני הציוני החסיר מנאמניו מזון נפשי שהם רעבים לו ושהוא חיוני כאוויר לנשימה, והם ארבעה דברים: מנהיגות, ספרדיות, חום אנושי, וקבלה.
המנהיגות בתחום הפוליטי שבימי הרב צבי יהודה קוק התלכדה עם המנהיגות הרוחנית באישיות אחת, הרואה את המהלך המדיני כסוגיה בבית המדרש ואת בית המדרש כמרכזיה של העולם המעשי, התפצלה לשניים: רבנים ועסקנים. העולם הפסיק להיות אחד.
הספרדיות נזנחה בתור שריד של העבר הפוגע כביכול באחידות האשכנזית של התנועה הדתית-לאומית, והוקעה כסקטוריאלית.
התביעה לחום אנושי, העוסק בצרכי הפרט, נחשב לחולשה של האישיות או לאגואיזם רוחני, ושכחנו שכשם שהפרט צריך לכלל, הכלל צריך לפרט.
ומה עם הקבלה? דרישת השם של דורנו תובעת תכנים גבוהים שאינם תמיד מובנים במינוח דוגמטי המתכנס בנוסחאות לשון של חוג אינטלקטואלי מיוחד. מצב זה מוביל לבקשת ריווי הצמאון אצל "בורות נשברים אשר לא יכילו המים".
הבה נתעורר למחשבה בוגרת, המבקשת להבין את נפש הדור, המתמודדת עם הצרכים החדשים של הזמן המתחדש, המחדש אותנו.