שיוויון - שאלה ערכית ממדרגה ראשונה

הרב אורי שרקי

שיוויון - שאלה ערכית ממדרגה ראשונה

אלול תשפ"ג, "עולם קטן"

ערך השוויון מצוי בפי כל אדם במדינה המודרנית. הלוא הוא אחד משלשת הערכים שהנחילה המהפכה הצרפתית לעולם: שוויון, חירות ואחווה. לא נעסוק כאן בשאלת ההתאמה בין שלושת הערכים האלה, שלא רק שעשויים להיות סותרים זה את זה, אלא שגם כל אחד מהם בפני עצמו, באמת לא מומש במציאות באופן מוחלט.

מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, כפי שהחוק הישראלי מחייב אותה להיות, נתונה במתח קיומי מתמיד בין השוויון הקיצוני, פרי הגותו של הליברליזם, לבין הזהות הלאומית, המחייבת לכאורה כרסום בשוויון. כל העדפה על רקע הזהות היהודית נתפסת באופן מיידי כאפליה. ואילו אנו היהודים, שסבלו כל כך מאפליה, איננו מעוניינים לתת יחס מפלה כלפי כל אדם.

מה שמסבך עוד את השיח, הוא העובדה שהתפיסה השלטת במחשה המשפטית אינו מכיר בקיומו של הקולקטיב כיישות משפטית שיש לתת לו יחס עצמי. מערכת המשפט, הרואה את עצמה כקובעת את סולם הערכים המחייב את החברה הנאורה, אינה מכירה כי אם את היחיד בלבד. (אלא אם כן מדובר בציבור החרדי, שכלפיו הוחלט שמחובתו להעמיד מכסה סבירה של מתגייסים, כדי שדחיית הגיוס של הפרט תהיה קבילה מבחינה חוקית).

עלינו להבהיר את המושגים ולהשיב את הסולם הערכי למקומו. והרי לפנינו העיקרון המנחה:

האפליה אינה ראויה, ההעדפה רצויה.

אפליה היא פעולה מכוונת נגד אדם בשל שייכותו לקולקטיב לאומי נתון. מדינה מתוקנת אינה מפלה. כל אדם ראוי ליחס הוגן כפרט, והחוק מתייחס אליו בהתאם.

לעומת זאת, המדינה יכולה לנהל מדיניות שמטרתה מימוש העדפותיה הלאומיות, כפי שהיא כבר עושה בחוק השבות או בחוק הלאום. ההעדפה איננה רק זכות אלא גם חובה מוסרית, משום שהאופי הלאומי של המדינה הינו אחת ממטרותיה של כל מדינה בעלת תרבות ייחודית. משום כך, החלטות שמטרתן יצירת רוב יהודי במדינה ובחבלי ארץ, איננה אפליה, כי אם הגנה על אופיה המוצהר של המדינה כבעלת זהות ייחודית, הפניית תקציבים לתוכניות העצמה של הזהות היהודית, שיח המבכר את התוכן היהודי של המדינה, וכל כיוצא בזה, אינם פגיעה בשוויון האזרחים בפני החוק, כי אם מילוי חובתה המוסרית של המדינה כיונקת את הלגיטימיות שלה מ"ספר הספרים הנצחי" (כלשון מגילת העצמאות), לפעול להקרנתה התרבותית של המדינה במשפחת העמים.

החובה ההלכתית להעדיף את אחיו היא עניינו של היחיד במסגרת דיני איסור והיתר. כגון האיסור להחזיק ידי עוברי עבירה. לפעמים מימוש ההלכות של "לא תחונם" הינה חלק משמעותי בחיזוקו של הישוב, ולא גזענות. כך גדל הישוב על ערך העבודה העברית, על דואר עברי, ועל צבא עברי. כאן אין למדינה זכות מוסרית לחדור לתחומו של היחיד ולכפות עליו טשטוש זהותי שאין הוא מעוניין בו. גם האהבה היא סוג של העדפה. העובדה שאיש אוהב את אשתו יותר מכל אשה אחרת, איננה אפליה כי אם חובה מוסרית, שמכוחה הוא בונה בית שמקרין אהבה לכל הסובב.

השבת סולם הערכים אל מכונם תעשה אותנו לחברה טובה יותר וצודקת יותר, מופת לכל העמים.