הרב אורי שרקי
ימי תמורה
"מעייני הישועה", י"ד בסיון תשס"ב
כולנו חשים בכך שעולמנו משתנה, הן בתוככי ארצנו והן בכדור הארץ כולו. מעצמת-העל בזמננו, אמריקה, נתונה במלחמת התגוננות מול מה שהיא חשה בתור הסכנה הגדולה האורבת בפתחה בשנים הקרובות: האיסלם. קצה הקרחון של המאבק הבין-תרבותי והרב-פוליטי הזה, הוא מה שמכונה המאבק בטרור. כולם מבינים שאין כאן אלא קצה הקרחון של מאבק איתנים בדבר קביעת אופייה של התרבות העולמית כולה. יש המדמים את מאבקה של אמריקה למאבקנו אנו, אך אין הדברים חופפים, בעוד שאמריקה משתדלת לשמור על ההגמוניה הפוליטית שלה על העולם, ולשם כך מפעילה את עוצמתה מבלי להתחשב בנורמות מוסריות בסיסיות של הימנעות מפגיעה המונית באזרחים, אנו מדינת ישראל מרגישים בתת המודע הקולקטיבי שלנו, שאנו עסוקים במלחמה בעלת אופי מוסרי מובהק: עקירת הרשע מיסודו. אמנם קיים במלחמה זו מרכיב של הגנה עצמית ושמירה על קיומנו אך ברור שמעבר לכך נתונים אנו במאבק לעקירת הרשע מיסודו, מעין ביעור חמץ. תמורה זו בהתנהגותנו הפוליטית, ממלחמת הגנה או מלחמת כיבוש למלחמת מוסר, מהווה איום מוסרי על התרבות האירופאית כולה. רובצת על מצפונה של אירופה אחריותה לשואה, שהראתה לעין כל את פשיטת רגלה המוסרית. המחשבה שעלולה מדינת ישראל להתגלות בתור ראש החץ של המלחמה של הטוב ברע, מטרידה את מנוחתה. מתוך כך מובנים כל גילויי האנטישמיות, הן העממיים והן התקשורתיים הממלאים אותה בימינו מפה לפה. יש כאן ניסיון להצביע על העם הצדיק שבאומות כרשע שבאומות, ובכך לפרוק מעליה כל קטרוג מוסרי.
בתוכנו פנימה, ממשלתנו מחפשת מסר ברור לדבר בשמו. אמנם עדיין כבולה היא בסבך האחדות הלאומית המשתקת את יכולת התבטאותה, אך יחד עם זאת מתחילה להתברר, בצורה מגומגמת אמנם, ההכרה שהבסיס להסברתנו הבין-לאומית כבר חדל מלהיות 'השקט האזורי' או "בקשת בטחונות'. מתחילה להיבנות ההכרה שאין דרך לעמוד מול כל העולם אלא מתוך האמירה: ארץ ישראל שלנו! כולה שלנו.
טוב יעשו מנהיגנו אם יצרפו אל הצהרה יקרה זו גם את החזרה בתשובה על מעשי העוולה שנעשה בהסכמי אוסלו כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל – הסכמים אלו השליטו על אנשים תמימים ומאמינים, כת של שודדים צמאי דם, שאינם חפצים בטובת עמם כי אם בהשלטת רשעותם על העולם. שיקומה של החברה הערבית, שראשיתו בחיסול הנהגת הפושעים תהיה הצעד הראשון של ממשלת ישראל בתיקון העוולה.
בתחום הפוליטי הפנימי נבחנת דרכה של התנועה הדתית לאומית, העוברת אף היא תמורות בעלות משקל. התקווה שהמפד"ל תוכל להוות שוב מוקד מלכד לחברה הישראלית תהיה תלויה במסוגלותה של אותה מפלגה לשנות את תפיסתה בשני תחומים: האחד, היכולת להגות משנה מסודרת בתחום המשטר המדיני, הן במוסדותיה פנימה, והן, ובעיקר, בתחום הנהגת המדינה. השני, במסוגלותה להכיר בכך שהעמדת מאמינים בראש המדינה לא תתקיים ללא מהפכה תרבותית מעמיקה, ושעל כן שומה על הציבור הדתי-לאומי ומוסדותיו לראות את הפיכתה של החברה הישראלית מבחינה תרבותית בכללה, כמשימה לאומית ראשונה במעלה.