הרב אורי שרקי

בלב אחד

"מעייני הישועה", כ"ח בשבט תשס"ג




שורות אלה נכתבו לפני הבחירות לכנסת. אך בימים שבהם כבר היו התוצאות די ברורות: נצחון הליכוד, עליית כוחה של מפלגת שינוי, והיחלשות מפלגת העבודה. למרות התמורות הפורמליות, נראה שהמפה החברתית-פוליטית לא השתנתה בהרבה בשנים האחרונות, וששלושת הנטיות הקבועות של החברה, כפי שניסח זאת הרב קוק (אורות ע-עב), השמאל ההומניסטי, הימין הלאומי, והדתיים, כל אלה נותרו בכוחם היחסי בחברה.

עדיין חסר אותו כח מאחד הבא בשם "הקודש העליון" (אורות עב) הבונה את הטיפוס היהודי העתידי, הכולל בקרבו את הטוב והאידיאלי שבכל פלג. נראה שלמרות התקרבות הלבבות, הבאה בעיקר בעקבות מצוקות התקופה, העמדות העקרוניות הוקשחו ועדיין קשה לאחד לספוג את טובו של השני פן יבולע לי. השמאל נעשה יותר שמאלני ומאמץ עמדה של ניכור כלפי מפעל ההתיישבות והסולידריות הלאומית, ההומאניזם החילוני פונה יותר לאקטיביזם חקיקתי על מנת לבטל את ייחודה הדתי של האומה, הימין נחלק בין אובדי דרך הנכנעים לצו המעצמות לבין נאמני ארץ-ישראל, והחברה הדתית מעודדת כיוון חינוכי מסתגר הרואה בכל רכוש רוחני שאין מקורו בקודש איום לטהרת הנפש, ובכך נוטלת מעצמה את היכולת להשתלב בתחיה הלאומית ולהשפיע השפעה של ממש בתוכה.

הצד השוה שבכל התנועות האלה הוא ההתכנסות. כל אחד "שומר על ביתו". אין זאת אלא משום שאבדה שאיפת החיים האמיתית: לדעת את ה'. אין מתעסקים אלא בהישגים סקטוריאליים קצרי-טווח. האומץ להכיר ערך של הספיגה מהזולת יבוא רק מתוך שהשאיפות האידיאליות הן שתדרכנה את החיים, כך שתיחשף בקשת דעת ה' אמיתית שהיא הנושא הכללי שאינו מוציא מן הכלל שום ערך ושום תוכן בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.

עבודה גדולה עומדת כעת על פתחנו, כאשר תשקוט תסיסת המאבק הבין-מפלגתי, והיא המפגש האמיתי בין הטוב שבכל המגזרים לשם בניין הזהות הישראלית של אחרית-הימים.