הרב אורי שרקי
אליהו הנביא - "והשיב לב אבות על בנים"
כ"ד באלול התשס"ג
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
ספר מלאכי הוא הספר האחרון מבין ספרי תרי עשר, והוא האחרון בספרי הנבואה. לפני שדבר ה' עומד לחדול מן העולם לתקופה ארוכה יש צורך בהבטחה א-לוהית - הבטחה זו של הנביא מלאכי היא דבר הנבואה האחרון לפני שעת סיומה של הנבואה. אלה הם הפסוקים האחרונים של ספר מלאכי (מלאכי ג', כ"ב-כ"ד):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
אלה הדברים שבהם מסתיימת תקופת הנבואה שהחלה בראשית דבר ה' בעולמו. נבואה זו תולה את הצלחת ההיסטוריה בהופעתו המחודשת של אליהו הנביא. אליהו הנביא מופיע בתור מי שעניינו לעשות שלום בין האבות לבנים. זה אומר שכנראה תהיה מחלוקת מסוימת בין האבות לבנים, מחלוקת שרק אליהו יוכל לפתור אותה.
אליהו הנביא
בחירתו של אליהו הנביא, בין כל הנביאים, לפתירת המחלוקת בין האבות לבנים היא דבר תמוה לאור העובדה שאליהו הנביא לא כל כך הצליח בענייני חינוך עם ישראל.
בספר מלכים מסופר כיצד אליהו הנביא מכנס את כל העם בהר הכרמל, ועל מנת להחזיר אותם בתשובה עורך תחרות בינו לבין 450 נביאי הבעל והאשרה (מלכים א י"ח, כ"א):
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָא-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר".
לאחר שנביאי הבעל נכשלים בהקרבת קורבנם, אליהו מקריב את קורבנו (מלכים א י"ח, ל"ו-ל"ט):
"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱ-לֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים".
אליהו הנביא נוחל הצלחה אדירה בקרב העם, עד שלכאורה כל העם חוזר בתשובה וצועק "ה' הוא הא-לוהים". בעקבות ההתלהבות אליהו מנצל את ההזדמנות והורג את נביאי הבעל בנחל קישון ביום אחד. אחרי הניצחון הגדול אליהו הנביא מגיע ליזרעאל, בית החורף של מלכי ישראל, ושם הוא פוגש שליח ששלחה אליו איזבל, אישתו של אחאב, האומר לו את תגובתה של איזבל (מלכים א י"ט, ב'):
"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".
איזבל אומרת לאליהו הנביא שהיא תהרוג אותו בדיוק כפי שהוא הרג את נביאי הבעל. יש להבין שאם המלכה יכולה להרשות לעצמה לאיים באופן כזה על אליהו הנביא יום לאחר ניצחונו הגדול על נביאי הבעל, סימן שלמלכה עדיין יש כח והשפעה גדולים בקרב העם, ויש להניח שהמערכת המדינית עדיין שומעת למלכה. כלומר, ניצחונו של אליהו לא פעל את פעולתו המצופה והעם לא חזר בתשובה.
בעקבות דברי איזבל אליהו בורח לבאר שבע, משם הוא יורד למדבר ושם נגלה אליו מלאך (מלכים א י"ט, ד'-י'):
"וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ. וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵב. וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
סיפור זה מזכיר במקצת את סיפורו של משה רבנו. גם משה רבנו וגם אליהו הנביא אינם אוכלים ארבעים יום וארבעים לילה, ולשניהם מתגלה ה' בהר סיני. אליהו הנביא גם נכנס לאותה המערה שבה היה משה רבנו כאשר נאמרו לו שלוש עשרה מידות הרחמים - "המערה" המוזכרת בפסוקים לעיל.
ה' נגלה לאליהו הנביא ושואל אותו: "מה לך פה אליהו"? לכאורה, זוהי שאלה תמוהה - הרי הקב"ה ציוה על אליהו הנביא להגיע להר סיני, ואם כן ברור מדוע אליהו הנביא נמצא שם.
יש להבין שמשמעות המילה "פה" בשאלה "מה לך פה אליהו?" היא לא 'פה, בהר סיני', אלא 'פה, בעולם הזה'. כלומר, השאלה היתה: 'מה לך בעולם הזה אליהו? כיצד אתה רואה את תפקידך כנביא ה' בעולם הזה?'. אליהו הנביא עונה לשאלה בדברי קטרוג קשים על עם ישראל: "עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאך הרגו בחרב". חז"ל מספרים לנו במדרש שדברים אלו של אליהו הנביא זכו לתגובות מהקב"ה:
אליהו אומר: "כי עזבו בריתך בני ישראל", והקב"ה שואל: "בריתי או בריתך?"
אליהו אומר: "את מזבחותיך הרסו", והקב"ה שואל: "מזבחותיי או מזבחותיך?"
אליהו אומר: "ואת נביאך הרגו בחרב", והקב"ה שואל: "נביאיי או נביאיך?"
כלומר, הקב"ה, לכאורה, שואל את אליהו: 'מה זה עניינך?! הרי הברית והמזבחות והנביאים הם שלי ולא שלך". ואז אליהו אומר: "ויבקשו את נפשי לקחתה". כאן הבעיה הופכת לעניין אישי של אליהו. כלומר, אולי הבעיה היא לא בעם אלא באליהו הנביא?!
בשלב זה אליהו הנביא זוכה להתגלות נפלאה (מלכים א י"ט, י"א-י"ד):
"וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
התגלות מיוחדת זו באה ללמד את אליהו הנביא מסר חינוכי. רוח, רעש ואש זה יפה מאוד ומרשים מאוד, אבל ה' לא נמצא שם. ה' נמצא דווקא בקול דממה דקה. את החינוך האמיתי, החודר לתוך הנפש ונשאר שם יש לעשות בנחת ולא באמצעות רוח רעש ואש. לא ניתן לחנך את העם באמצעות קנאות בלבד.
בסוף ההתגלות אליהו נשאל שוב: "מה לך פה אליהו"? כלומר, הקב"ה מנסה לראות האם אליהו הנביא קלט את המסר, האם הוא הבין את השיעור בחינוך שהקב"ה העביר לו. אך תשובתו של אליהו היא בדיוק אותה תשובה שהוא ענה בפעם הראשונה: "קנא קינאתי... ויבקשו את נפשי לקחתה". אליהו הנביא לא הבין את השיעור.
בעקבות תשובתו של אליהו הנביא, הקב"ה 'מפטר' את אליהו הנביא ומצווה עליו לבצע מספר מטלות אחרונות (מלכם א י"ט, ט"ו-ט"ז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".
לאחד שאליהו הופך את אלישע למחליפו, הוא עולה בסערה השמיימה. הרמב"ן אומר שהקב"ה אמר לאליהו הנביא שאם הוא ימשיך כך, בסוף הוא יהרוג את כולם, ולכן מקומו אינו בארץ ועדיף שיעלה לשמיים. לאליהו הנביא יש אישיות מוחלטת שאינה מסתדרת עם ענייני העולם הזה. אם כן, מדוע דווקא אליהו הנביא נשלח לסדר את ענייני העולם הזה לפני בוא ים ה' הגדול והנורא?
שתי סוגי קדושות
לאחר שאליהו הנביא עלה השמיימה הוא עבר שינוי מהותי, או, בלשונו של הרב קוק, בישום. זה טוב מאוד להתחיל בתור קנאי לדבר ה', אבל בסופו של התהליך התפקיד של הנביא הוא להמתיק את הדין, ואת זאת אליהו הנביא לומד בשמיים. לכן אליהו הנביא מגיע לבריתות המילה של כל ישראל - אחרי שהוא שאמר: "כי עזבו בריתך בני ישראל", הקב"ה שולח אותו לראות שלא כך הדבר, ובני ישראל כן שומרים על הברית שהקב"ה כרת אתם. מהעובדה שדווקא אליהו הנביא נבחר לעשות את השלום, ניתן ללמוד שכאשר באים לעשות שלום בין יהודים, אין הכוונה לוותרנות, נאיביות או לעיגול פינות. אדרבא, המתאים לעשות שלום הוא דווקא מי שמתנגד לעיגול פינות, מתעקש ומקנא - אלא שראשית עליו לבקר ביקור קצר בשמיים על מנת לגלות את שורש האומה הישראלית המתגלה בכל חלקי האומה, ואז הוא יכול להביא את השלום.
הרב קוק כותב שאחד התפקידים של אליהו הנביא הוא החיבור בין חלקי האומה השונים. הרב קוק כותב שהנפש של האומה הם פושעי ישראל והרוח של האומה הם תלמידי החכמים. בעלי הנשמה שבאומה הם המחברים בין הרוח לנפש, או בלשונו של הרב קוק (אורות התחיה ל'):
"הנני רואה בעיני אור חיי אליהו עולה, כוחו לא-לוהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בניצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכך ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע. בצידו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו. הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים. בעצם עומק הטבע תביעה גדולה ומתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים. אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכויות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים את הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכוחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".
הרב קוק מעיד על עצמו שהוא רואה בעיניו את אור חיי אליהו עולה. כאשר הרב צבי יהודה קוק לימד את הקטע הזה לתלמידיו, הוא הצביע על עצמו ואמר: "אני רואה בעיני אור חיי אליהו עולה". ומה רואים? רואים כיצד עם הקודש לוחם בטבע. הקודש בדרך כלל נמצא בניגוד לטבע, מעל לטבע. על מנת להיות קדוש יש צורך להתגבר על הטבע. אך זה לא האמת האמיתית והעמוקה - גם במעמקי הטבע יש קדושה גנוזה, וקדושה זו היא הרבה יותר גבוהה במעלתה מן הקדושה הנלחמת בטבע. בסוף ההיסטוריה הקודש הגנוז בטבע תובע את עלבונו. הצורה הראשונה שהקודש שבטבע לובש אותה היא החוצפה וההתנגדות לקודש שמעל הטבע.
מחלוקת האבות והבנים
זוהי המחלוקת שבין האבות לבנים. האבות הם הדור הישן, המיצג את הקודש הנלחם בטבע. הבנים הם הדור החדש המייצגים את הקודש הגנוז בתוך הטבע, המתפרץ בשלב הראשון בצורה של חוצפה והתנגדות. לכן רק מי שעומד מעל הקודש יכול לחבר בין שני קצוות אלו - אליהו הנביא.
מלחמה זו בין שתי הקדושות טרם הסתיימה, וגם אנו יכולים לחוש אותה. המקור היותר מהותי להתנגדות לדת ולתורה שאנו רואים כיום בעם ישראל זה התחושה של אנשים שהדת נלחמת נגד החיים, והחיים, שנושאים בתוכם ניצוצות של קודש, מתנגדים לכך. תפקידו של אליהו הנביא הוא לאחד בין הקדושות. הדבר מחייב את בעלי הקודש להתפייס עם הטבע. כל עוד ממשיכים את הלחימה עם הטבע, הטבע יילחם חזרה. על מנת לקרב את בואו של אליהו הנביא יש להתפייס עם הטבע.
בתקופת הנבואה, על מנת להצליח במשימה זו הנביאים היו יכולים להשתמש (על פי דבר ה') בהוראת שעה שלפעמים היתה מנוגדת להלכה הקבועה, כפי שעשה אליהו בהר הכרמל, כאשר הוא הקריב קורבנות על מזבח מחוץ לירושלים - עבירה שעונשה כרת. זה היה אפשרי בתקופת הנבואה, אך כיצד עלינו לנהוג כאשר אין נביאים? הנביא מלאכי אומר זאת בפירוש (מלאכי ג', כ"ב):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".
אנו חייבים לנהוג על פי תורת משה בלבד, אין שום היתר להורות הוראות שעה. אם כן, כיצד יתקרבו הרחוקים, וכיצד יופיע חיבור בין הקצוות השונים? לשאלה זאת הנביא מלאכי עונה בפסוק הבא:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא...".
הנביא מבטיח לנו שהנבואה תשוב ועוד לפני בוא יום ה' תתגלה תורה המאחדת את האינטואיציה של האבות עם האינטואיציה של הבנים. הנביא מגלה לנו שתופיע תורת הרב קוק המאחדת את הקודש שמעל הטבע עם הקודש שבתוך הטבע.
שאלה: איך נדע שאליהו הנביא בא?
תשובה: ישנה רוח הקודש שמופיע על בית הדין הגדול. בגמרא מצאנו הרבה פעמים את הביטוי "תנא דבי אליהו" - כלומר, הלכות שאליהו הנביא לימד. המהר"ל מפראג מסביר זאת באופן הבא: לפעמים יש דיון בבית המדרש, ותוך כדי הדיון משהו נאמר, אך לא יודעים מי אמר זאת. זוהי רוח הקודש הכללית המקיפה את בית המדרש, ועל דבר התורה המופיע בצורה כזאת אומרים "תנא דבי אליהו". כאשר יהיה שלום הדעות, כאשר תהיה אחדות דעות בין הרבנים, זה יהיה הסימן לבואו של אליהו הנביא. הרב קוק ראה איך אור אליהו עולה כי הוא ראה כיצד כל הדעות מתאחדות.
למעשה כבר משה רבנו אמר שישנם שני סוגים של קודש (דברים ל', ו'):
"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".
מפסוק זה ניתן לדייק שיש שני סוגים של מילת הלב: יש מילת הלב של האבות ויש מילת הלב של הבנים ("לבב זרעך"). הרב קוק מסביר שיש הבדלי סגנונות מחשבתיים בין האבות לבנים. לכן לכל אחת מקבוצות אלו יש אופי אחר של תשובה. כאשר דור האבות רוצה להחזיר את דור הבנים בתשובה, עליו לדעת את סגנון התשובה המתאים לדור הבנים - צריך לדעת איך לדבר אליהם.
תלמיד חכם אחד מהונגריה שלח בזמנו מכתב לרב צבי יהודה קוק (עוד בחייו של הרב קוק). במכתב היו טענות קשות כנגד הרב קוק. אחת הטענות היתה שהרב קוק מדבר עם החילונים בסגנון 'נציונלי' (לאומי) ולא 'בסגנון תורתנו הקדושה'. הרב צבי יהודה ענה לאותו תלמיד חכם כי זהו אחד מדיני התוכחה: המוכיח חייב לדבר בשפה שמקבל התוכחה מבין. אין טעם לומר דברים נכונים אם הם אינם נשמעים.
לכן על מנת להחזיר את דור הבנים בתשובה יש להבין את הבקשה הפנימית של הדור, והיא שהאמונה תופיע בצורתה הגדולה ולא בצורתה הקטנה. הבנים דורשים יהדות גדולה. הבנים הם בעלי נשמה גדולה יותר, ונפשם רוצה בסגנונות שאינם קטנוניים. זוהי הסיבה האמיתית של הכפירה - לא משום חסרון אמונה, אלא משום גודל האמונה.
בספרו אורות האמונה (עמוד 48 במהדורה החדשה) הרב קוק כותב שישנם יהודים המאמינים בתורה מן השמיים ויש הכופרים בזה, אך צריך לברר האם כל אחד מהצדדים האלה יודע בכלל על מה הוא מדבר. יש אדם שמודה שהתורה היא מן השמיים, אך צריך לבדוק מהם אותם השמיים שמהם לדעתו הגיעה התורה, ומה גובהם של השמיים האלה. לעיתים השמיים האלה כל כך משונים ומעוותים, עד שלא נשאר באמונה שלו שום דבר אמיתי. מצד שני, יש אדם שכופר בתורה מן השמיים כי כל תפיסתו מבוססת על שמיים מעוותים, וסיבת כפירתו היא שהוא אינו מוכן לקבל תורה משמיים כל כך נמוכים. לא כל מי שאומר שהוא לא מאמין צריך להאמין לו.
לפעמים בבירורי אמונה האלה אורות גדולים דוחים את האורות הקטנים, כפי שהרב קוק כותב ב"אורות התשובה" (ד', ח'):
"קודמת לכל מיני התשובות שהן באות אחריה היא התשובה אל כבוד ה'. אף על פי שבהתרחב האור המושגים מתעלים, עד שהתוכן של כבוד עם כל רחבו צר הוא מהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית ניקודם יקר מחכמה ומכבוד. וזהו יסוד התשובה שאורו ייגלה בעקבתא דמשיחא, ויכלול בקרבו את כל אורחות התשובה הקטנים ממנו שכולם בו כלולים. באורו הגדול, בראשית התפרצו, נראה הוא כאילו דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, אבל הכישלון לא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו. והאור הגדול פועל הלאה את פעולתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להיגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות. 'גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן'".
הרב קוק אומר כי בקודש יש סגולה שהוא מחזיר את האבדות. אמנם ההתפרצות של הקודש הגדול הולידה את החילוניות וההתרחקות מן הדת, אך בסופו של התהליך הוא יחזיר בתשובה את כל החלקים השונים של האמונה, הגדולים והקטנים. גם בספר הזהר (פרשת בהעלותך) נאמר כי המשיח יבוא על מנת להחזיר בתשובה דווקא את הצדיקים - להעלות אותם מאמונה בקטנות לאמונה מתוך רוחב הדעת.
הוצאת התשובה לפועל
כיצד ניתן להוציא את התשובה הגדולה הזו לפועל? ישנן הרבה דרכים. אחת הדרכים היא העלבון. אנחנו מאוד נעלבים מהעובדה שהסתירו מאיתנו את מסורת אבותינו, שגזלו את אמונתנו. הרב קוק מסביר זאת בהמשך דבריו (אורות התשובה ד', ט'):
"מצדדים שונים תבוא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה צער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעוזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור הא-לוהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור. וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה. והחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל. הצער הגדול הזה יתפרץ בעז, וילווה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת גם כן מה יש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם. חפש הקודש הפנימי שבנשמה יצא ממאסרו, ובצמאון עז יחל כל רוח ער לשאוב ולשתות לרוויה מאותו מקור חיים העליון. והדעה והרגש, וטעם החיים, השקפת העולם וחפץ התחייה הלאומית, תיקון פגמי הנשמה והתעצמות העוז הגופני, הסידור המדיני וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ וסבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכיעור, ומסירות נפש פנימית בעד כל האמצעים שהטוב הכללי העליון מופיע ויוכל להופיע על ידם - כל אלה יוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת, אשר לתמכם צריכים אנו על ידי הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמיתי הפנימי, רזי תורה, אשר על פי השפעות שהשפיעו על אלה אשר דבקו בהם בלא ההכשר הראוי, כל כך רבו המנכרים אותם והמלעיבים בהם. דווקא מאור חיים זה, אשר השפעות בלתי מוכשרות אלה מצמיחות ממנו סכנת ואסון העולם - דווקא ממנו תצמח ישועתו, ישועת עולמים שלו, הופעת אור הטוב העליון להחיות על ידו את הכלל ואת הפרט, להקים את סוכת דוד הנופלת והסיר חרפת עם ה' מעל כל הארץ".
יעקב חזן, אחד ממייסדי "השומר הצעיר", אמר פעם בזקנותו שהוא היה אפיקורס, אך הדור שהוא חינך אינם אפיקורסים אלא עמי הארצות, ועל כך הוא מצטער. עכשיו הדור ההוא והדור הבא אחריו באים ללמוד את מה שהוא כפר בו. העלבון הגדול על כך שהאמונה הגדולה והאמיתית הוסתרה והוחבאה יכול להתפרץ בכח גדול מאוד, או בלשון הרב: "הצער הגדול הזה יתפרץ בעוז".
אדם החווה את העלבון הזה עלול אף להתנגד לציונות, אומנם על מנת להיות חלק מהתשובה הכללית של האומה, החזרה בתשובה לקיום המצוות צריכה להיות המשך של חזרת האומה לארצה. למשל, טייס בחיל האוויר הוא אדם העוסק בתשובה כללית, בשיבת ציון - אפילו אם הוא רחוק מהתורה והמצוות. אם יום אחד הטייס הזה מחליט (למשל, בעקבות קלטת או שיעור ששמע) להפסיק לטוס וללכת להניח תפילין, הוא עושה תשובה פרטית על חשבון התשובה הכללית. למשעה, אדם זה ירד מדרגה. היה באפשרותו להגיע מתוך עבודתו, מתוך התשובה הכללית, אל התפילין ואל התשובה הפרטית, ואז הוא היה יכול לחבר בין התשובה הפרטית שלו לבין התשובה הכללית. (לא כל אחד מבין את זה אבל יש כאלה שהבינו והצליחו).
בנוסף לכח המתפרץ בעוז יש עוד כח, יותר עדין ומורכב, או בלשונו של הרב: "כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם". זהו הכוח לברר את המעשים הנכונים. אמנם, לפני שאדם עשה תשובה, הוא תעה בשדות זרים ועשה שטויות רבות, אבל האם הכל באמת היה שטויות?! הרי יש השגחה בעולם ולא יתכן שכל זה היה לחינם. הרעיונות שהתפתחו בעולם מחוץ לבית המדרש לא התפתחו סתם - הם נושאים בתוכם גרגירי קודש שנעלמו מבית המדרש. הרב קוק מביא דוגמאות:
"התעצמות העוז הגופני" - כלומר, ספורט,
"הסידור המדיני" - כלומר, פוליטיקה,
"וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ" - למשל, התנועה הקיבוצית,
"סבלנות הגונה" - כלומר, הומניזם.
על מנת לחבר את הרעיונות הללו לתורת משה צריך את אליהו הנביא:
"כל אלה יוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת, אשר לתמכם צריכים אנו על ידי הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמיתי הפנימי, רזי תורה וכו'".
ניקוי המחשבה הא-לוהית
מהלך התשובה הגדול כולל גם ניקוי המחשבה הא-לוהית מסיגיה. בתודעה הדתית המצויה הקב"ה מופיע כאדון חזק וההשתעבדות לרצון ה' באה ככניעה לכוח חזק ואלים. אצל הנביאים הא-לוהים הנתפס ככוח חזק נקרא 'בעל'. הנביא הושע אומר (הושע ב', י"ח-י"ט):
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם".
הרב קוק אומר על זה בספרו "אורות" (אורות התחיה, פרק א'):
"הצמאון החי המוחש הזה הממלא באורו ומהותיות גבורת הויתו את החיים המעשיים, גם החברתיים והלאומיים, כשם שהוא ממלא בהם את הכחות המיטאפיזיים והחזיוניים..."
כלומר, יש באומה צמאון חי לא-לוהים שיש לו כמה צינורות - צינורות של שכל, צינורות של רגש, צינורות כלליים וצינורות פרטיים.
"...הולך הוא ומפלש את נתיבו, וקורא לאומה בבא עתה להתעודד להתרומם, להתנער מעפר השפלות, לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית הא-להית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם...",
כלומר, הציונות היא הביטוי של צמאון האומה לא-לוהיה. תפיסת הא-לוהים על ידי עם ישראל בגלות היתה תפיסה קטנה, המוגבלת על ידי מרחב החיים המצומצם של יהודי בגלות. ברצונה לחזור לארצה ולהקים מדינה האומה היהודית מתנערת מהתפיסה הקטנה הזאת ורוצה להקים מסגרת בה הקב"ה יכול להופיע לא כ'א-לוהי המועצה הדתית' אלא כא-לוהי המדינה, א-לוהי הצבא, א-לוהי התרבות, א-לוהי הישיבות, א-לוהי האוניברסיטאות - א-לוהי הכל. הקב"ה מתעניין בכל תביעות החיים. לכן הציונות מבטאת אחדות של "הסימפטיה הא-לוהית הלאומית שלנו" עם האור הא-לוהי:
"...והתביעה הסמפתית הא-להית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה, אדרבא, היא מתגלה מקודם באופן שלילי, בגרשה את ההרגשות הא-להיות הזריות שאינן ממלאות את הנפש ביחש נשמתי..."
כלומר, האומה מגרשת מקרבה כל מה שנראה לה כקריקטורה של הא-לוהות.
"...כ"א בשלטון של אדנות קשה וכח של אלמות, הבאים משמות הבעלים [הביטוי של הנביא הושע], מחוסרי האורה העדינה של יראת הרוממות והאהבה הטהורה והקדושה של קבלת מלכות שמים המוטבעת בישראל 'זרע אברהם אוהבי'..."
התנועה הזאת מופיעה בהתחלה כתנועה אנטי-דתית אך אחר כך מתעלה וחוזרת בתשובה:
"...ולפי תגבורת השלילה בידי המוכשרים לה, כן הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה א-להים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות [כלומר, תלמידי אליהו הנביא], והרגש הנשמתי הא-להי הלאומי, הולך ומפריח ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית, הבולטים בזהרם בנושא של ההיסתוריה ההיא, זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים, גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל".
יש פה טיהור של התפיסה הא-לוהית.
בספר אורות הרב קוק מסביר שאתאיזם בא כל פעם שצריך לשבור את הקליפות של עבודה זרה שדבקו באמונה. כל פעם שאמונה מיטהרת זה נראה בהתחלה ככפירה. למשל, כשאברהם אבינו שבר את הפסלים זה נתפס על ידי בני דורו ככפירה, וכשרמב"ם כתב שלא-לוהים אין גוף, זה נתפס על ידי חלק מהרבנים בני דורו כאמירה הגובלת בכפירה.
היום המושגים האמוניים שעוברים את הטיהור הם המושגים "יש\קיים" ו"אין\לא קיים". המושגים הללו שייכים לנבראים ואינם שייכים לקב"ה, ולכן השימוש בהם כלפי הקב"ה מכיל קליפות של עבודה זרה. כשהנפש האנושית, ובמיוחד הישראלית, מגיעה לבגרות כזאת שהיא יכולה להשתחרר מהקליפה האומרת "יש א-לוהים", הביטוי הראשוני לתחושה הזאת הוא האמירה "אין א-לוהים" - שזה שטות, אבל הצעד הראשון בדרך לבירור והיטהרות האמונה.
מ'אב' ל'לב'
בספרו "ריש מילין", הדן בצד הנסתר של השפה העברית על פי הקבלה, הרב קוק כותב שבשורש 'אב' האות א' (אל"ף מלשון 'לאלף' - 'ללמוד' בארמית) מבטאת את האב המלמד ערכים ל'בית' (האות ב'). אומנם 'לאלף' זה 'לימוד מתורגם' - הרי בעברית אומרים 'ללמוד' ולא 'לאלף'. לכן הלימוד הזה תמיד נותן איזושהי תחושה של זרות וגורר דחיה מצד הבנים הרוצים שהתורה תנבע מתוך מעמקי עצמיותם. כפי שאומר ירמיהו הנביא (ירמיהו ל"א, ל'-ל"ג):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד".
הדחיה של בנים מהלימוד הבא מצד האב תיפסק כשהלימוד יופנם - כאשר 'אב' יהפוך ל'לב' (כלומר, א' ארמית, מלשון 'לאלף', תהפוך לל' עברית, מלשון 'ללמוד'). זוהי בדיוק העבודה של אליהו הנביא - להשיב לב אבות על בנים.