הרב אורי שרקי
הספר "דעת תבונות" לרמח"ל - שיעור 2 (סיכום שיעור)
סיכום שיעור 2 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
(ד) אמר השכל - איזה מאומתים לך, ואיזה מבוארים לך?
בשאלה הזו מוגדרות הגבולות של הספר, במה הוא דן ובמה הוא לא דן.
(ה) אמרה הנשמה - הנה מציאות ה' (שיש א-לוהים), יחודו (שהוא אחד), נצחיותו (כפשוטו), והיותו חוץ מן הגוף וכל מקרי גוף (שאין לו גוף), חידוש העולם (שהעולם נברא), נבואה (שהא-לוה מגלה את רצונו לבשר ודם ע"י הנביאים), נבואת משה (שהוא למעלה מכל הנביאים), תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה - כל הדברים האלה אני מאמנת ואני מבינתם, ואיני צריכה בהם ביאור...
מי שרוצה לברר את השאלות האלה לא ימצא תשובות בספר הזה, מכיוון שהן לא הנושא של הספר.
...אבל ההשגחה, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים - מאמנת אני ודאי מפני חובת הדת, אבל הייתי חפצה לסבור בהם סברא שאשקוט בה.
סבל אנושי: בחינה דרך ספר איוב
הסבל האנושי מתבטא בצורות שונות, המקיפות ממדים אישיים, לאומיים ואף קוסמיים. זוועות היסטוריות, כמו השואה, מדגימות את טבעו העמוק והמתפשט של סבל זה. שאלת הסבל האנושי מחלקת את בני האדם לשתי קטגוריות נפרדות: אלה שעבורם סוגיה זו אישית ובוערת מאוד, ואלה המתבוננים בה ממרחק מסוים. עבור הראשונים, הסברים אינטלקטואליים או מוסריים מתגלים לעתים קרובות כבלתי מספיקים, שכן כאבם מתעלה על האינטלקטואליזציה והופך לחוויה קיומית.
ספר איוב מציע חקירה מעמיקה של הסבל האנושי. איוב, צדיק הנתון לסבל עצום, מתרועע עם חברים המנסים להסביר את מצוקתו. החברים האלה - אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואפילו אליהו בן ברכאל הבוזי - מציגים כל אחד את התיאוריות שלו. הרמב"ם מנתח ב"מורה נבוכים" את גישתו של כל חבר וכן את תגובתו של איוב.
למרות מאמציהם, איוב אינו מגיב להסבריהם האינטלקטואליים. תשובתו - 'כואב לי' - מדגישה את הדיסוננס בין סבלו החווייתי לבין השיח הרציונלי שלהם. אינטראקציה זו מדגישה נקודה קריטית: הסברים הנוצרים מעולמות אינטלקטואליים לעתים קרובות אינם מתייחסים לסבל חווייתי. הרמב"ם מהדהד תחושה זו ומדגיש כי כדי לנחם אדם בשעת מצוקה חריפה יש צורך בשתיקה ולא בהרצאות. לכן, לפי הרמב"ם, רעי איוב חטאו בכך שלא קיימו את מאמר חז"ל "אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו" (אבות ד יח).
בשיאו של הספר ה' עצמו פונה לאיוב. שיחה א-לוהית זו, אף שאינה שונה במידה ניכרת מהטיעונים שמציגים חבריו של איוב, מובילה את איוב לרגע של הבנה עמוקה. הדבר מצביע על כך שסבלו של איוב היה, בחלקו, מנגנון א-לוהי שמטרתו היא ליזום תקשורת ישירה זו. אילו איוב היה מקבל את הסבריהם של חבריו, ייתכן שהמפגש הטרנספורמטיבי הזה עם ה' לא היה מתרחש.
שאלה: האם ה' מדבר עם כל אדם שסובל?
תשובה: כנראה שיש לאדם הסובל הזדמנות לצינור התגלות משלו.
בחזרה לדברי הרמח"ל - הנשמה ביקשה הסבר עבור הדברים הבאים:
א' - השגחה,
ב' - שכר ועונש,
ג' - ביאת המשיח,
ד' - תחיית המתים.
(ו) אמר השכל - מהו המתקשה לך בזה?
(ז) אמרה הנשמה - המסיבות הגדולות המתהפכות בעולם המראות תמיד לכאורה הפך ההשגחה ח"ו. כל שכן שאין הסברא רואה סוף הענינים להיכן הם מגיעים (מה ההיגיון בסבל של הצדיק), מה רוצה האדון ב"ה בבריותיו, ולמה הוא מנהלם, ומה אחרית כל אלה (אני רואה שיש פה תוכנית רחבה, אבל לא מצליחה להבין מה הכיוון שלה)...
גם משה רבינו שאל למה יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע ורע לו, רשע וטוב לו. יש מחלוקת בגמרא (ברכות דף ז' ע"א) האם משה קיבל תשובה או לא. יותר מכך, הגמרא אומרת שמשה קיבל תשובה, ובכל זאת יש מחלוקת תנאים האם התשובה היא מספקת או לא.
...כי מעשי ה' ית' נראה בהם רוחב כל כך גדול שאין שום לב מכיל אותם. והייתי רוצה שתלמדני דרך ישרה להבין יושר הענינים האלה, מבלתי נטות ימין ושמאל.
מצד אחד הנשמה אומרת כי "אין שום לב מכיל אותם" (את מעשי ה'), ומצד שני היא רוצה להבין אותם. אבל מכיוון ש"אין שום לב מכיל אותם", הרי אי-אפשר להבין אותם?! התשובה היא שלמרות שאי-אפשר להבין, צריך להבין. צריך שתהיה משהו כמו "ידית אחיזה" - אמנם זה רק ידית אבל בכל זאת זה מאפשר איזשהי אחיזה.
(ח) אמר השכל - אבל יש בכאן דברים קשים ועמוקים מאד, כגון, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שנתקשו על גדולי החכמים והנביאים, ואפילו למשה רבנו ע"ה, שאי אפשר להשיגם.
'מה את מבקשת? הסברה בדבר שהוא בלתי ניתן להסבר?'
(ט) אמרה הנשמה - הפרטים שלא אוכל להבין - הנה אניח. אך שהכללים לפחות יהיו בידי ישרים, שאדע על כל פנים עצה וסברא ישרה בכל רוחב הדברים האלה. ואז מה שלא תשיגהו ידיעתי - אומר לעצמי, לא עליך המלאכה לגמור.
'תן לי התחלה, משהו, כללים כלשהם…'
(י) אמר השכל - זה ודאי, שהקב"ה הקים עולמו על המשפט, ומנהגו במשפט ישר ונאמן; וזה הדבר תראי אותו ברור בלי שום ספק, וכמו שהעיד הרועה הנאמן (דברים לב, ד), "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא".
השכל מתחמק וטוען כי יש "פסק הלכה" שהקב"ה הוא בסדר.
(יא) אמרה הנשמה - יושר המשפט הזה ועומק העצה השלמה הזאת שזכרת, הוא מה שאני חפצה לשמוע ממך באר היטב, דבר על בוריו.
הנשמה אומרת: 'ההצהרה הזו שאמרת - זה בדיוק מה שאני רוצה להבין. עכשיו תסביר/תוכיח את זה'.
פרק ב' - היחוד והחסרון
(יב) אמר השכל - אך מה שצריך לברר ראשונה, הוא ענין מציאות האדם והעבודה המוטלת עליו, לדעת מהו התכלית הנרצה בכל זאת.
(יג) אמרה הנשמה - זה ודאי ענין שמבקש עיון הרבה להבינו על בוריו בכל חלקיו.
"עיון הרבה" - צריך סבלנות כדי להבין.
(יד) אמר השכל - היסוד הראשון שעליו עומד כל הבנין הוא, שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו, וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו. זכותו - לפי שנמצא שהוא מתעסק ויגע להשיג השלמות הזה, וכשישיגהו - יהיה נהנה רק מיגיע כפיו וחלקו מכל עמלו. שכרו - שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם, ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים.
שאלה: למה הרמח"ל כותב "רצה הרצון" ולא "רצה הקב"ה"? מה זה בכלל "רצה הרצון"? למה לא "רצה בעל הרצון" או משהו כזה?
תשובה: הרמח"ל כותב פה בקצרה דברים שהוא האריך בהם בספרו "קל"ח פתחי חכמה" (חלק ראשון), שם הוא מסביר שיש הבחנה לוגית בין 'בעל הרצון' לבין 'הרצון', וההכרה של האדם מגיעה עד ל'רצון' ולא ל'בעל הרצון'.
דוגמא: אדם אומר לחברו: "תן לי את המלח בבקשה". מה החבר מבין? שרוצים ממנו להעביר את המלח. אבל למה רוצים את המלח? יכולות להיות לזה הרבה סיבות: או כי המרק תפל, או כדי לדעת אם החבר מדבר עברית, או כדי לדעת באיזו יד החבר משתמש וכד'. החבר פוגש את 'הרצון' ולא את 'בעל הרצון'. זה נכון בנבראים וקל וחומר בהקב"ה, ולכן מצד זה יש בעייתיות באמירה "רצה הקב"ה".
בספרו "דרך ה'" הרמח"ל דן על התענוג העליון שהקב"ה רוצה להעניק לאדם. תענוג זה אינו מתנה הניתנת בחסד אלא מתנה הניתנת בזכות, וזה מה שמבדיל בין אדם לרובוט. אדם שמקבל הכל ללא מאמץ משול לעובר ברחם אמו, תלוי וללא אישיות. למשל, עובר נחשב לחלק מאמו, ואם אישה בהריון מתגיירת, גם הילד שלה נחשב יהודי עם לידתו. עם זאת, אם הגיור מתרחש לאחר שהילד נולד, הילד אינו יורש מעמד זה באופן אוטומטי. אנלוגיה זו מדגישה את חשיבות המאמץ בהשגת השלמות.
ב"דעת חכמה" הרמח"ל חוזר בו לכאורה מחלק מההסברים המובאים ב"דרך ה'", ומציע הבנה דקדקנית יותר.
"וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו..." - שכר מצווה - מצווה.
הרמח"ל מתייחס גם למושג שכר ועונש. הוא טוען שהשכר האולטימטיבי לצדיק הוא עצם המעשה של השגת צדק. רעיון זה מודגם על ידי הפילוסופים היוונים שהטילו ספק בצורך בגמול חיצוני על צדקה ועונשים על רשעות. למשל, סוקרטס טען בפני גורגיאס שהשארת אדם רע במצבו היא עונש מספיק. גם התלמוד מתמודד עם שאלות אלו ומציג ארבעה תרחישים: 'צדיק וטוב לו', 'צדיק ורע לו', 'רשע וטוב לו', 'ורשע ורע לו'.
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה נו, ט) מספק תובנה נוספת. הוא מסביר ש'צדיק וטוב לו' זה צדיק שהלכה כמותו - הוא נמצא בהרמוניה עם דורו - ואילו 'צדיק ורע לו' אינו מסונכרן עם זמנו. 'רשע וטוב לו' מקורב לדמות של צדיק, שמבין את הדור ונותן תקווה לגאולה. לעומת זאת, 'רשע ורע לו' קשור לדמות צדיק שאינה מבינה את הדור, מה שמחמיר את מצוקתו.
כתוב במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"א): "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת! אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת; וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת".
המשנה קובעת שהעולם נברא בעשרה מאמרות כדי לגמול לצדיקים ולהעניש את הרשעים. המהר"ל מפראג מסביר שהמספר עשר מייצג מערכת אורגנית, המסמלת את החיבור ההדדי של העולם.
עשר זה מערכת אורגנית כי במובן מסוים אין מספר גבוה מעשר (עשר הוא המספר השלם הגדול ביותר שיש לו שם ייחודי משלו) ואין אות יותר קטנה מ-י (נקודה). לכן עשר זה הריבוי המקסימלי עם האחדות המקסימלית וזו מערכת אורגנית (ישות אחת מחוברת מחלקים שונים). ומכיוון שהעולם נברא בעשרה מאמרות זה אומר שחלקי העולם קשורים זה בזה, לכן מעשיו של צדיק מועילים לעולם כולו, והטוב הקולקטיבי הזה חוזר אליו כשכר. לעומת זאת, הנזק שנגרם על ידי אדם רע משפיע על כל העולם ובסופו של דבר חוזר אליו כעונש.
הרמח"ל מסכם שהשכר הגדול ביותר לאדם הוא ההשלמה העצמית - זה שהאדם משלים את עצמו זה עצמו "יהיה זכותו ושכרו". תגמולים חיצוניים הם משניים ויכולים להפחית את הערך הפנימי של פעולותיו. בספרו "מוסר אביך" הרב קוק מביא דוגמא לאדם ששומע על קבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בסכנת מוות וברגע האחרון מציל אותם. אדם אחר שומע על הפעולה הזו, ממש התרשם ממנה ושולח לאדם שהציל אנשים צ'ק על סך מיליון דולר. הראשון מקבל את הצ'ק ואומר: 'סוף-סוף קיבלתי מה שרציתי!'. במעשה הזה הוא מקטין את המעשה של הצלת האנשים למיליון דולר. לפניכן זה היה מעשה אצילי ללא ערך ועכשיו הוא גימד אותו.
(טו) אמרה הנשמה - זה יסוד שכולל פינות רבות, והנני ממתנת לשמוע מה תבנה על היסוד הזה, שאז אבחין למפרע מה נכלל ביסוד הזה. אך דבר אחד אשאל תחלה בכלל, היש טעם למה רצה הרצון העליון בדבר הזה?
בספר "דרך ה'" הרמח"ל אומר ש"מדרך הטוב להיטיב". הנשמה לא מקבלת את ההסבר הזה: הרי למה בכלל הקב"ה רצה להיטיב? הרי הוא לא מוכרח לכך!
(טז) אמר השכל - הטעם פשוט, והוא תלוי בתשובת שאלה אחרת, שהיא, למה רצה הבורא ב"ה לברוא נבראים?
(יז) אמרה הנשמה - תשיב אתה לך ולי מלתא דשויא לתרווייהו (תשובה שתספק את שנינו).