הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 7, פסקה ל"ו - שלילת הדעות הסותרות את יחוד ה'
סיכום שיעור 7 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
אנו ממשיכים ללמוד על יחוד ה' בפסקה ל"ו של הספר.
שאלה: בפתח החיבור, הנשמה מציינת כי היא תופסת את האמונה של היחוד. למה השכל מסביר לה שוב את כל העניין עכשיו?
תשובה: משום שהנשמה תופסת את היחוד במשמעות שה' הוא אחד, כפי שצוין קודם לכן בדברי הנשמה בחלק ל"ה: "הנה יחוד - רצונו לומר שהקדוש ב"ה הוא אחד ודאי, ואין זולתו". לכן השכל רוצה לחדד את המושג.
היחוד מתבטא בהיעדר כל סמכות שלטונית מחוץ לה'. הרמח"ל מסביר את זה באמצעות השלילה של הדעות האחרות שעמדו בסתירה לעיקרון אמונת היחוד. נעבור על הדעות האלה אחת-אחת - המינים בלשון הרמח"ל.
המין הראשון - עבודה זרה לאל עליון שמנותק מהעולם:
הנה העובדי עבודה זרה היו משני מינים, המין הראשון חשבו שהקב"ה נעלה מן הדברים השפלים, ואינו מביט בהם; ויש אחרים תחתיו, הם המה כוכבי השמים וכסיליהם שריהם וכל צבאם, שהם המשגיחים בעולם. ועל כן העמידו להם עבודות, עשו להם מזבחות...
בספר משנה תורה, בהלכות עבודה זרה, הרמב"ם מתאר כיצד בימי אנוש טעו בני האדם והגיעו למסקנה כי מאחר שהקב"ה העניק כוח וגבורה לנבראים העליונים, ובעיקר לכוכבים, רצונו הוא שיכבדו אותם. הם סברו כי מכיוון שהקב"ה העניק להם כזאת תפארת, ברור כי הוא חפץ שנפארם גם אנחנו, ובכך נהיה רצויים לפניו, וזאת באמצעות עבודת הכוכבים.
דברי הרמח"ל שונים מדברי הרמב"ם: הרמח"ל אומר כי ככל שחלף הזמן, האנשים שכחו את הסיבה הראשונה, שהיא הקב"ה, והתמקדו בסיבות המשניות, להן עבדו.
יצוין כי על אף שהסיבה הראשונה נשכחה במידה מסוימת, היא לא נעלמה לחלוטין. במיתולוגיות השונות ניתן להבחין בקיומו של אל עליון בראש הפנתיאון, כינוי המופיע בתלמוד כ"אלהא דאלהיא". מכאן שלא ניתן לטעון כי קיומו של הבורא נעלם לחלוטין מתודעתם של עובדי האלילים. אף הם מתייחסים לשלב קדמוני של בריאה - לאו דווקא של לבריאה יש מאין, אלא לתהליך בריאה מסוג כלשהו. ההסבר לעובדה שהפולחן הופנה כלפי האלים המשניים ולא כלפי האל הראשי נעוץ בתפיסה כי האל העליון כה נשגב ונעלה, עד כי אין לו עניין במתרחש בעולמות התחתונים. עניינו הבלעדי הוא בעצמו, בהיותו המציאות הנשגבה ביותר, ועל כן הוא מינה תחתיו ישויות אחרות. תפיסה זו בעלת דמיון לעמדות פילוסופיות מסוימות.
בספרו "עולת ראיה" הרב קוק מפרש את הפסוק המופיע בסידור לפני סדר הקורבנות: "אתה ראשון ואתה אחרון ומבלעדיך אין א-להים". לכאורה, ניסוח זה עשוי להיראות ככפל לשון מיותר: הרי אם אתה ראשון ואחרון, מובן מאליו שאין א-להים מלבדך. אולם, לדעת הרב קוק, קיים מקום למחשבה הפוכה בדיוק: היות ואתה ראשון ואחרון, נשגבותך כה עצומה, עד כי המתרחש בעולמות שמתחתיך אינו מעניינך כלל, ומכאן שייתכנו א-להים מלבדך: 'מִנִּיתָ תחתך ישויות אחרות שתפקידן לטפל בעולם השפל'. לפיכך, החידוש שבתפילה הוא ההצהרה שלמרות היותך ראשון ואחרון, בכל זאת אין א-להים מבלעדיך.
מכאן עולה שעובדי האלילים הקדומים אינם בדיוק אתאיסטים, אך הם קרובים לכך, שכן א-לוה שאינו מתערב בנעשה, שקול בערך לא-לוה שאינו קיים. הרי אין טעם בקיומו אם אינו משפיע. תפיסה מאוחרת יותר, מהמאה ה-18, היא ה'דאיזם', ההפך מ'תאיזם'. ה'תאיזם' מניח קיום א-לוה המתערב, בעוד ה'דאיזם' מניח ש'ראש הפירמידה' אדיש לנעשה תחתיו. למשל, וולטר דיבר על 'השָׁעָן הגדול של העולם', והכת של הבונים החופשיים דיברה על 'האדריכל של היקום', בתור היוצר מסגרת בלבד שלא מתעניין במה שיש בתוכה.
ניתן לומר שהאתאיזם והאלילות דומים. לפי האלילות, האלים הם כוחות, כמו כוח הכבידה, ולא נבדלים מהמציאות. עובדי האלילים עובדים לכוחות שהם בהיררכיה הנמוכה. בסיס האלילות הוא אתאיסטי בכפירתו במציאות הנבדלת. האתאיסט המודרני אומנם מרוקן את העולם מרוחניות אך ממלא אותו בישות שהוא מכנה הטבע. כמו אצל עובדי אלילים, זה מילוי שהבורא לא מתערב בו.
בסיפורי האומות יש סיפורי התגלות רבים, בהם האלים מתגלים ולפעמים נותנים חוקה, מדברים ועושים ניסים. אך בכל מיתולוגיה, האלוה המתגלה הוא אימננטי, חלק מהטבע, ולא טרנסצנדנטי, נבדל ובורא העולם. הרעיון שהאל שברא את העולם מתגלה נעלם מכל התרבות האנושית לדורותיה ונמצא רק ביהדות ובדתות שיצאו ממנה.
לדוגמה, יווני הפונה לאפרודיטי (אלת אהבה) או לארס (אל מלחמה), שהם ילדיו של זאוס. נפוץ יותר להתפלל לאלים זוטרים מאשר לזאוס. יש לזאוס אב בשם קרונוס, אך פונים אליו הרבה פחות. לקרונוס יש הורים, אורנוס וגאיה, אך אין פונים אליהם. אורנוס וגאיה הופיעו מתוך הכאוס שאינו אל. האלים הם תולדה של התארגנות של הבלתי מאורגן, שממנו השתלשל העולם ונהיו בני האדם. ככל שעולים בהיררכיה של האלילות, האל היותר עליון הוא פחות רלוונטי. עובדי האלילות היוונית אינם פונים לבורא העולם, אלא מכירים רק את כאוס, המוזכר בתורה בשם "תוהו ובוהו: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א', ב'). זה אומר שהיווני מתחיל את התורה מפסוק ב', בעוד התורה מוסיפה לזה את פסוק א'. זה מאוד חשוב: אם הכל מתחיל מתוהו ובוהו, כך יהיה הסוף, אך אם לפני התוהו ובוהו יש "בְּרֵאשִׁית בָּרָא", אז יש מחשבה ותוכנית. אם יש ראשית, אז יש גם אחרית, ויש לאן להגיע.
המיתולוגיה היוונית לא מדברת על בריאה "יש מעין". יש מיתולוגיות אחרות שכן מדברות על בריאה "יש מעין" אך בכולם האלוה שברא את העולם הסתלק מהזירה, ובריאת העולם היא סוג של רציחת האל הראשון. אחד מהתלמידים שלי בדק 3000 מסורות התגלות והגיע למסקנה שסיפור התגלותשל בורא העולם נמצא רק במסורת ישראל או במסורות המסתעפות ממנה. אם אין סיפור כזה במסורת האנושית, זה אומר שרוח האדם מתנגדת לרעיון: נוח לדבר על אלים מדברים, אך התגלות האל הבורא סותרת את בריאות ויציבות נפש האדם.
אנו אומרים "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם" ו"זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית". ההבדל בין 'זכר' לבין 'זכרון' הוא שהרי ביציאת מצרים האומה שלנו הייתה קיימת וזה הותיר זכר. בבריאת העולם איש לא היה, ולכן נשאר רק זיכרון - זכר קטן, מעין זכר. האנושות זוכרת במעט את בורא העולם, אך רעיון התגלותו זר לנפש האדם, ולכן אם מישהו העלה זאת על הדעת, זה אכן קרה לו. מי שטוען שבורא העולם נגלה אליהם הם היחידים שאומרים זאת, ולכן הם דוברי אמת. זו ראיה לאמיתות היהדות. קל לדבר על זה היום אחרי שנביאי ישראל הפיצו את הידיעה הזאת והרעיון הזה זכה לחיקויים בדתות אחרות וחדר לפילוסופיה.
נחזור על דברי הרמח"ל:
הנה העובדי עבודה זרה היו משני מינים, המין הראשון חשבו שהקב"ה נעלה מן הדברים השפלים, ואינו מביט בהם; ויש אחרים תחתיו, הם המה כוכבי השמים וכסיליהם שריהם וכל צבאם, שהם המשגיחים בעולם. ועל כן העמידו להם עבודות, עשו להם מזבחות...
יש מערכת קשרים מתמדת בין האדם לבין הכוחות שעליו.
...להם יזבחו ולהם יקטרו, להמשיך מהם השפעה לתועלתם.
"לתועלתם" - לתועלת המקריבים.
"וכסיליהם" - הכוונה לקונסטלציות, קבוצות כוכבים: "עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן" (איוב ט', ט'). יש קבוצת כוכבים שנקראת 'כסיל' ('אוריון'). התרגלו לקרוא לכל הקונסטלציות בשם 'כסילים'. קונסטלציות זה קבוצת כוכבים עם שם (כמו שנים עשר המזלות).
צריך להבין שעובדי הע"ז הם לא טיפשים. יש להם מודעות מאוד גבוהה לעוצמה של הכוחות במציאות. הרי אם רואים שהשמש נותנת חיים בעולם והאדם מודע לעוצמה שלה, זה טבעי לפנות אליה. מאותה סיבה הם גם יכולים להשתחוות לבני אדם. למשל, במצרים הקדומה המלך היה גם האלוה: המצרים התייחסו אל הפרעונים כאוסיריס (אל המוות המצרי) עלי אדמות. הם גם נתנו את השמות של האלים למלכים הראשונים שלהם.
לפי התורה, אין איסור להאמין בקיום כוחות בעולם, אפילו בקיום כוחות בעלי אופי של אישיות. גם אדם הוא כוח במציאות והוא בעל אישיות. מה שאסור זה לעבוד לכוחות. למשל, אם רואים אדם מרשים, לא צריך להאמין שאדם כזה אינו קיים - אבל אסור לעבוד לו. (אישיות ובחירה זה לא אותו דבר; האם כל הכוחות האחרים הם בעלי בחירה חופשית זו שאלה חשובה אבל לא לעניינו).
כשהתורה מדברת על אלוהי העמים, הכוונה היא לרוחניות שמהן העמים יונקים את כוחם. אין מניעה להגיד שכוחות כאלה קיימים אבל אסור לעבוד להם. תפקידנו הוא להודיע לגוים שריבונו של עולם גילה לנו שאסור להם לעשות זאת. בכך אנחנו עושים להם טובה. בתנ"ך רואים שכאשר הנביאים מדברים על הגויים הם באים אליהם בטענות על כך שהם גזלנים, משקרים, מְצֵרִים לישראל וכו', אבל לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שהנביאים באים בטענות לגוים על עבודה זרה. ביחס לגוים יש סובלנות מסוימת בתנ"ך, מתוך הנחה שקשה להם, ויכול להיות שתפקידם לעבוד ע"ז.
על פי התורה, רק בארץ ישראל עם ישראל מצווה לבער עבודה זרה ולא להשלים עם נוכחות עובדי עבודה זרה, אבל אין מצווה לעשות את זה מחוץ לא"י ושם הטענות כלפי הגויים הם רק טענות מוסריות.
שאלה: למה בעצם זו בעיה לעבוד ע"ז?
תשובה: הרב קוק אומר (במאמרו "למהלך האידיאות בישראל", פרק ה') שהעולם של עובד ע"ז הוא עולם ללא תקווה כי בו יש ערכים סותרים ואין אפשרות ליישב ביניהם. האדם תקוע בו בין כוחות ואין לו תקווה. לכן לאלילות מצורפת גם ברבריות, כי כשאין תקווה נשאר יצר הרע.
הרב קוק מסביר מדוע נולד הבודהיזם. הוא נולד בתוך העולם האלילי, כשבתוך העולם האלילי התחילה לעלות הדרישה המוסרית, ומכיוון שראו שאין תקווה לממש אותה, הפנו את כל הרגש הדתי להיכחדות שהיא התמצית של העבודה הנפשית של הבודהיסט.
שאלה: מה הבעיה בעבודה זרה בה עובדים רק לאליל אחד?
תשובה: זה עוד יותר גרוע. עובד אלילים כזה חי בעולם מצומצם של כוח אחד.
המין השני - העבודה הזרה בשיטה של זרתוסטרא:
המין השני אמרו, חס וחלילה, שתי רשויות הם, אחד פועל טוב ואחד פועל רע,...
זוהי דת שבה יש שני אלים בלבד, אל טוב ואל ואל רע. מייחסים את היסוד של הדת הזאת לאדם פרסי, בשם זרתוסטרא, שככל הנראה חי קרוב לזמנה של מגילת אסתר. כנראה נגדו כתב ישעיהו הנביא: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה, ז'). אולי ישעיהו חזה את הופעת הדת הזו כמאה שנים לפני לידתה...
בדת הזאת יש התייחסות להיבט המוסרי של המציאות: טוב ורע. לעומת זאת, אצל עובדי עבודה זרה הקדמונים לא היה אל טוב ואל רע, אלא הם היו אומרים שלאלים יש קפריזות ובני האדם צריכים להתיישר לפי הקפריזות שלהם. ייתכן כי דווקא הנוכחות של עם ישראל בבבל בזמן גלות בבל תרמה לכך שלראשונה בעולם האלילי התהוותה ההבנה שהנוסחה המסבירה את מציאות טמונה במוסר, במאבק בין הטוב והרע, כאשר שניהם אלים.
...באמרם, אין הפך בלא הפכו; ובהיותו האל ית"ש תכלית הטוב, יהיה ח"ו כנגדו מי שהוא תכלית הרע;...
הם גרסו כי כל דבר מוגדר על ידי ניגודו, הופכו. לכן אם יש אל טוב ,חייב להיות מולו אל רע.
...ומשני מקורות אלה, אמרו, נולדות הפעולות בעולם הזה, מקצתם לטובה ומקצתם לרעה והוא ענין (סנהדרין ל"ט, ע"א), "מפלגא ולעילא - דהורמיז, מפלגא ולתתא - דאהורמיז", שאמר ההוא מינא לאמימר.
אמימר היה אמורא ואחד המינים מדת זרתוסטרא דיבר אתו על שני האלים שלהם הנקראים אצלם "הורמיז" ו"אהורמיז". לדברי המין הזה, בגוף האדם קיים מפגש בין האלים: החלק העליון, "מפלגא ולעילא", יוחס בטענה הזו לאל הטוב לפי דת זרתוסטרא, בעוד שהחלק התחתון, "ומפלגא ולתתא", יוחס לאל הרע.
הדת הזו סותרת את אמונת היחוד כי היא מציעה קיום אל נוסף מלבד ה', בניגוד לכתוב: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ב'). הרמב"ם מסביר שמי שמעלה בדעתו קיום אל זולת ה', עובר על פסוק זה, ולפי פשט דברי הרמב"ם הכוונה היא לדת זרתוסטרא.
הידיעה שאנחנו יודעים מהנביאים שיש רק אל אחד קשורה לאמונה בתחיית המתים, שהיא אחת מאבני היסוד של אמונת ה'. החשיבות של האמונה בתחיית המתים אינה ברורה מלכתחילה - הרי גם אם אדם אינו מאמין בתחיית המתים, אין זה בהכרח מונע ממנו להאמין בחיי העולם הבא ובימות המשיח. המושג של תחיית המתים הוא מושג משונה וקשה לתפיסה. יחד עם זאת, שלילת תחיית המתים מרמזת שהמוות הוא הכוח החזק ביותר בעולם, שכן כל דבר סופו למות. במצב כזה, המוות הופך לגורם חזק יותר מא-לוהים, מבטל את החיים שא-לוהים נותן. זה מסביר למה האמונה בא-ל אחד מחייבת אמונה בתחיית המתים.
שאלה: האם אפשר לטעון שיש אל אחד אבל שהוא מעוניין במוות?
תשובה: אם כך, יוצא שקיים רק אל רע שחפץ במוות. תפיסה זו מזכירה את הגנוסטיקאיים, הסבורים שהעולם הוא תוצר של אל רע שמטרתו להרע לבני האדם.
שאלה: האם המוות הוא בהכרח דבר שלילי?
תשובה: אם נגדיר את הקיום כטוב, כפי שמגדיר הרמב"ם במורה נבוכים, הרי שהיעדר או ביטול הקיום הוא רע. ככל הנראה, הרמח"ל מסכים עם ההגדרה הזו.
שאלה: למה המוות הוא סיום הקיום? הרי הוא סיום הקיום של הגוף בלבד, אבל לא של הנשמה.
תשובה: זה תלוי בשאלה האם הגוף חסר משמעות או לא. אם הגוף חסר משמעות, אז אין באמת עניין בתחיית המתים.
המין השלישי - עליונות הטבע:
הדעת השלישי, היא דעת המון האנשים, שחושבים שדברי העולם הזה הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם הוא המועיל, ועצלותם הוא המזיק, כענין (דברים ח, יז), "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". עוד אמרו, הכל תלוי במזל, ומקרה אחד לכל, ואין כאן אלא הדרך הטבעי, לא יותר, אם להטיב אם להרע.
ישנה תפיסה (הדאיזם שהוזכר קודם) הגורסת כי אין השגחה א-לוהית וניתן להסביר את התרחשויות העולם באמצעות גורמים כמו אסטרולוגיה, מזל, מבנה גנטי של האדם, מזג אוויר, תורשה, חינוך או מאבקי מעמדות. לפי גישה זו, א-להים אינו מתערב בעולם, וגורל האדם תלוי אך ורק במעשיו. לפי תפיסה זו, קיים כוח אחר, הטבע, המנהל את העולם.
אמנם למדנו שהקב"ה החליט להניח את העולם בידי הטבע, וזו התופעה של היום השביעי של הבריאה שאנו נמצאים בו, אך זאת ההחלטה שלו וההחלטה הזו אינה סופית והיא ניתנת לשינוי. עם זאת, הגישה הזאת - הדעה השלישית, טוענת שהטבע הוא הכוח הבלעדי המניע את העולם.
המונח "טבע" אינו יהודי במקור. מוצאו במושג יווני "פיסיס" התורגם ללטינית כ"נטוראי" ולעברית כ"טבע". בספר הכוזרי (מאמר ראשון, פיסקאות ע'-ע"ז) יש ביקורת על המושג הזה. יש גם תשובה ארוכה בנושא זה בשו"ת חכם צבי (סימן י"ח). סוגיה זו קשורה לשיטתו של שפינוזה ולביקורת חכמי ישראל עליה.