הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 11, פסקה מ' - המשמעות של ההיסטוריה בת ששת אלפים שנה
סיכום שיעור 10 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
דנו עד כה בתכלית הבריאה ובשתי מגמות מקבילות של הנהגת ה' בעולם: מגמת גילוי הייחוד ומגמת ההטבה.
בנוגע למגמות הללו, הרמח"ל מציע שני הסברים שאינם סותרים אחד את השני, אך גם אינם מתלכדים לכדי הסבר אחד:
- תכלית ההטבה, כפי שנוסחה בספרו "דרך ה'" של הרמח"ל: הבורא, המייצג את הטוב המוחלט, חפץ להיטיב, כי זו דרכו של הטוב, וזו הסיבה של הבריאה. ההטבה הגדולה ביותר באה לנברא מכוח המאמץ של הנברא שמקנה לו זכות. לפי תפיסה זו, אף העונשים והייסורים אינם אלא שלב בתהליך ההטבה הסופי.
- תכלית גילוי הייחוד: כאן מודגש רצון הבורא לגלות את ייחודו לזולתו. במידה מסוימת, ניתן לומר שמגמה זו היא אינטרס א-לוהי ולא אנושי, אף על פי שהאדם ירוויח רבות מגילוי הייחוד. עם זאת, היא מנוסחת כך שרבש"ע מעוניין להתגלות במלוא מלכותו, ולשם כך נדרש "מתנגד לקב"ה" - כי קילוסו של מלך גדול יותר כאשר לא רק נאמניו אלא דווקא המורדים בו מכירים במלכותו. זו הסיבה של קיום הרע בעולם - "המתנגד לקב"ה".
ההבחנה המהותית בין הייחוד לבין שאר המידות (כמו נצח, חוכמה וכו') נעוצה בצורך ב"הפך", "מתנגד". בעוד שלמשל הנצח נותר נצח גם ללא המידה הנגדית (החולף), הרי שייחודו של הבורא מתגלה במלוא עוצמתו דווקא כאשר מוצב מולו כוח מתנגד המנסה לכפור בו, וניגף לפניו.
על אף הקושי המחשבתי בייחוס שתי תכליות שונות למציאות אחת, עלינו לבחון את יחסי הגומלין ביניהן: האם גילוי הייחוד הוא ה"כלי" "המשרת" את ההטבה, או שמא ההטבה לאדם היא האמצעי לגילוי כבוד מלכותו של הקב"ה בעולם. סוגיה זו תעמוד במוקד העיון בהמשך דרכנו.
שאלה: מה יקרה אחרי שיושג "תכלית הבריאה"?
תשובה: תמיד ניתן לשאול מהי המטרה של השלב הנוכחי של ההיסטוריה. הנקודה הרחוקה ביותר שניתן לצפות לה עכשיו היא תחיית המתים. גם שם ישנן משימות, והרמח"ל ידבר על כך.
לדעת הרמב"ם, אדם לא יכול להשיג את תכלית המציאות, ויותר מזה, בקשת התכלית למציאות מביאה את האדם לחולי ממושך, שכן על כל דבר שיוגדר כתכלית אפשר לשאול מה התכלית של אותו הדבר, ובסופו של דבר יהיה צורך לענות ש"כך רצה הקב"ה" או "כך גזרה חכמתו". לפי הרמב"ם עצם קיומה של המציאות היא תכליתה. הרמח"ל ורוב חכמי ישראל חלקו על הרמב"ם. השאלה היא האם הם דיברו על אותו הדבר...
המשך סימן מ':
ולא עוד, אלא בהיות הכוונה בהסתר פנים שזכרנו, רק כי יחזור ויגלה אותם וישוב ירחמנו, הנה אפילו הבחירה הזאת שהוא מניח לנו עתה, ותמיד הדבר תלוי ועומד אם להטיב ואם להרע ח"ו לפי רוב המעשה, אין סופה להתקיים כך...
אם המטרה היא להיטיב עם הנברא וכדי שהוא יקבל את ההטבה יש צורך שהנברא יבחר בין טוב לרע, אז הכח העיקרי באדם הוא הבחירה החופשית, וזה מחייב שהכוח הזה לא ייפסק לעולם. אבל אם המטרה היא גילוי הייחוד, אז בחירה חופשית היא זמנית ואינה הכרחית. זה מה שאומר הרמח"ל.
הבחירה החופשית כוללת גם את האפשרות לבחור ברע. ככל שאדם מתגבר על הבחירה ברע הוא מקנה לעצמו זכות.
שאלה: האם הבחירה החופשית היא מעלה או חיסרון?
תשובה: התפיסה הרווחת, המושפעת ממשנת הרמח"ל, ובעיקר מתנועת החסידות, רואה בבחירה החופשית מעלה עצומה. אולם הרמב"ם מציב מול התפיסה הזאת עמדה שונה בתכלית. לשיטתו, תכלית קיומו של האדם היא ההשגה השכלית של האמת, ואילו עצם הצורך בבחירה חופשית מעיד על חיסרון ועל כך שהאדם טרם הגיע לשלמותו. ככל שהאדם מתעלה במעלות הרוח והשכל, מצטמצם הצורך שלו להתלבט בין הטוב לרע, עד שהטוב הופך עבורו להכרח פנימי המובן מאליו.
...אלא הזמן ששיערה המחשבה העליונה היותו צריך ומספיק לכל הנשמות אשר עשה, שבו יתוקנו - מי בצדקתם, מי בתשובתם ומי בקבלת היסורין;...
יש שלושה אופנים לזכות בדין: בצדקות, בתשובה או על ידי קבלת ייסורים.
...וזה הוא המועד אשר שם שיתא אלפי שנה כדברי רז"ל (ר"ה לא; סנהדרין צז ע"א)...
זה אומר שלבחירה החופשית של האדם יש משמעות רק במשך ששת אלפים שנה של ההיסטוריה האנושית. הבחירה החופשית היא כלי זמני שנועד להביא את העולם לתיקונו, עד שבתום ששת אלפי השנים יסתיים תפקידה והטוב יהפוך למציאות המוחלטת והיחידה.
את המגמה של אובדן הבחירה החופשית אפשר לראות גם בחיים של אדם פרטי. הבחירה החופשית אינה מצב סטטי אלא היא מתמקדת בקו התפר העדין שבין ההרגלים של האדם לבין שאיפתו לעלייה רוחנית. תהליך ההתקדשות והחינוך פועל בהתמדה לצמצום מרחב הבחירה ברע, כאשר צמצום זה נחשב להישג רוחני כביר. אדם שהתעלה במעלות המוסר אינו מתלבט עוד אם לבצע פשעים חמורים, שכן מעשים אלו יצאו כליל מטווח הבחירה שלו. אצל הצדיק, הבחירות הופכות לדקות ועדינות יותר, והן עוסקות בגוונים של כוונה בתפילה או בדרגות של אהבת ה' ויראתו. (אפשר להשוות את מהלך התשובה לאדם שמתאמץ לטפס למעלה עד הכניסה לרכבל ואז עולה ברכבל - עליה עם מאמץ מתחלפת בעליה מסוג אחר).
האדם נידון בבית דין של מעלה על פי מערכת הערכים ומודעותו האישית בלבד. כשם שאין לדון נמר על טריפת איילה מאחר שהדבר נובע מטבעו ולא מבחירתו, כך האדם נמדד רק בתחומים שבהם קיימת אצלו מודעות ויכולת בחירה אמיתית. כשם שהפרט עובר תהליך של התקדשות המצמצם את משיכתו לרע, כך גם האנושות ככלל עוברת תהליך דומה לאורך ששת אלפים שנה. התורה מהווה אסטרטגיה לשינוי המוסר העולמי וזיכוך הטבע האנושי.
עדות ההיסטוריה מוכיחה את הצלחתה של התורה בשינוי הרף המוסרי של האנושות. מצוות שנראות לנו כיום תמוהות, כגון האזהרה מפני הקרבת ילדים למולך או האיסור החמור "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים י"ב, כ"ג), מעידות על כך שבעבר היצרים האלה היו בוערים ומרכזיים. העובדה שבימינו אין לרוב בני אדם שום תאווה למעשים אלו מלמדת כי התורה הצליחה להעלות את הרמה המוסרית הכללית. היום יש התמודדויות אחרות.
ששת אלפי שנה הן משך זמן קצר יחסית.
בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מלך כוזר שואל את החבר כיצד האמונה בבריאת העולם מתיישבת עם הטענה של אנשי הודו שיש להם מסורות על קיום העולם אלף אלפי שנים. החבר עונה לו שאנשי הודו מבולבלים וסתם רוצים להרגיז את בעלי הדתות. החבר לא מתכוון לקיום החומרי של העולם - מבחינה זו, אין זה משנה לנו שהעולם קיים מיליון שנה (והרי המדע בימינו מדבר על יותר מחמישה עשר מיליארד שנים וזה לא סותר את התורה). הנושא בפרק ההוא בספר הכוזרי הוא לא קיום העולם החומרי אלא מנהגים ומסורות. בהקשר הזה הדעה ההודית טוענת שקיימת היסטוריה אנושית רציפה בעלת משמעות לאורך מיליון שנה. תשובת החבר מבטאת את הצורך של רבי יהודה הלוי לבטל דווקא את הטענה על מסורת רציפה של מיליון שנה, כי בטענה כזו יש זלזול בעולם ובעיה מהותית לנפש האדם.
בהיסטוריה של ששת אלפים שנה המשימה שאדם פרטי צריך למלא נמצאת בטווח ההשגה הנראה לעין, והאדם יכול להרגיש שותפות במגמה - לעומת היסטוריה של מיליון שנה. הרי בדרך כלל אדם מכיר את חייו ואת חיי אבותיו וצאצאיו בטווח הכולל של לפחות כמאה שנה, ומעשיו יכולים להחזיק לאלפי שנים, וזה פרק משמעותי ביחס לששת אלפים שנה - אבל לרוב לא ביחס למיליון שנה, כאשר תרבויות שלמות נעלמות מהזיכרון ההיסטורי לאורך פרק זמן כה ארוך.
לרוב בני האדם קיים צורך להרגיש רצף היסטורי וזו הסיבה שאנשים לומדים היסטוריה. לבני אדם יש הרגשת שייכות לאתוס היסטורי מסוים, לתרבות מסוימת (זה מתבטא במיוחד בזמן מלחמה). לעומת זאת, כאשר מספרים לאדם על משהו שהיה לפני מאה אלף שנה הוא לא כל כך מתעניין בזה. (קיימת תיאוריה, וישנם טקסטים מצריים עתיקים המעידים על כך, ששקיעת התרבות המצרית נבעה מכך שהתרבות הזאת הייתה ארוכה מדי ובני האדם הרגישו שאינם תורמים למשהו).
הטענה על מיליון שנה של מסורות מזלזלת בעולם, וזו כוונת ריה"ל שאומר שאנשי הודו רוצים לזלזל בדתות שכן הם אומרים שאין משמעות למה שנעשה, ושבכלל אין משמעות למציאות.
בתרבות ההודית, כאשר אדם שואל את חברו האם הוא זוכר שלפני חמישים וארבעה גלגולים הלווה לו מאה רופי השני עונה לו שיש לו עוד שבעים ושניים גלגולים להחזיר לו - כלומר, העולם הזה חסר משמעות. לעומת זאת ביהדות מדברים על תורת הגלגולים רק בקושי ובסתרים. הסיבה היא שאם נדבר על כך יותר מדי, נערער את יציבות העולם. מדוע בכל זאת מדברים על זה? משום שזו האמת, וגם משום שזה מתרץ מספר קושיות בהנהגת שכר ועונש.
קיימת משמעות לזמן שבו האדם חי. חז"ל חלקו את ששת אלפי השנה לשלושה חלקים: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים שנות ימות המשיח.
אלפיים שנה הראשונות, לפני מתן תורה, זה תוהו - כי לא יודעים מהי המטרה. באותן השנים התפתחו תרבויות אדירות אולם לא התברר לאן העולם הולך. כאשר ניתנה התורה, היא גילתה במעט לאן הכל הולך ואת סוד ההיסטוריה. (אדם הראשון הוא דמות מעל ההיסטוריה הנמצא בגן עדן מעל הזמן).
אלפיים שנות תורה הסתיימו בשנת ארבעת אלפים, כאשר התורה גמרה להינתן. מכאן ואילך כל הנתונים בידינו כדי לממש את ימות המשיח. התלמוד אומר שזה יצא כה ארוך בעוונותינו, אך כל הנתונים להצלחה קיימים.
הדיון על ההיסטוריה של ששת אלפים שנה אינו דיון על העולם הפיזי כשלעצמו אלא על מערכת היחסים בין נפש האדם למציאות. בנוגע לעולם הפיזי, המדע המודרני מלמד שתפיסת העולם שלנו מוגבלת ואינה משקפת את המציאות כפי שהיא באמת (ראה תורת הקוונטים). ייתכן שבעתיד, על ידי זיכוך גופו של אדם על ידי נשמתו, תתחדש תפיסת המציאות ולא יהיה עוד מאבק בין חומר לרוח - הרמח"ל ידבר על זה בהמשך.
שאלה: האם הסיבה להיסטוריה של ששת אלפים שנה זה החטא של אדם הראשון?
תשובה: חטא אדם הראשון איננו אירוע היסטורי בזמן ובמקום, אלא נתון יסודי של המציאות הקשורה למגבלת התפיסה האנושית. מכאן עולה שאלה על משמעות קיומו של הזמן עצמו. לפי הרמח"ל, לזמן יש משמעות מוסרית – הוא מאפשר לאדם לקנות זכות, ולכן הוא ביטוי למידת הרחמים. גם למקום יש משמעות מוסרית: הוא מאפשר קיום של 'אני' ו'אתה' נפרדות וזהות עצמאית, ובכך מאפשר דיאלוג. ללא מקום הייתה התאחדות של זהויות ולא היה שיח.
...ויחזור ויגלה אותם וישוב…
"ויגלה" - מלשון 'גלות', לא מלשון 'גילוי'.
...ואחר יחדש עולמו להיות בני האדם כמלאכים ולא כחמורים.
אדם מושווה לחמור מחוכם: החכמה שלנו נתונה במעטפת הגוף שמכבידה עלינו, שכן החושים, הרגשות וההכרות שלנו הם מסכים המכבידים עלינו בפני האפשרות להתחבר עם האמת הצרופה.
הדבר הזה הטריד מאוד את הפילוסופים במשך דורות, ובמיוחד בתקופתו של הרמח"ל. הפילוסופים כמו לייבניץ, קאנט, דקארט ואחרים עסקו בזה במשך 200-250 שנה. הרמח"ל חי בתקופה הזו והוא שותף למהלך המחשבתי הזה. השאלה המרכזית בפני הפילוסופים האלה היתה כיצד אפשר למצוא מחשבה טהורה, שאינה תלויה בחושים של האדם. זו השאלה המרכזית של קאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", אולם המסקנה שלו היא שאין מחשבה טהורה.
אבל יהיו נפשטים מן החומר הגס הזה, ומן התולדות הרעות שלו, הן הם יצר הרע וכל הנמשך ממנו...
כל זמן שהחומר שולט באדם, יש לו אג'נדה משלו וזה מביא ליצר הרע וחטאים.
...ואפילו לימות המשיח.
בסוף האלף השישי מורגשת הארה מן האלף השביעי, מעין תוספת שבת. בעוד שזיכרון העבר הולך ונחלש עם התרחקות הזמן, מאורעות העתיד מקדמים אותנו, ולכן מאירה כבר עכשיו הארה מן העתיד אל ההווה.
בספר יחזקאל כתוב: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ" (יחזקאל ל"ו, כ"ו-כ"ז). בפסוק הזה יש קרי וכתיב וחז"ל אמרו (שבת קנ"א; קהלת רבה י"ב, ב'): "'שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ' (קהלת י"ב, י"ב) - אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה"...
המשמעות היא שאין צורך לחכות עד ששת אלפים שנה, שכן בתוך המהלך ההיסטורי קיים שלב של ביטול הבחירה החופשית.
...וזה פשוט, כי כאשר יטהר האדם מיצר הרע, הנה אין עבודתו אלא בכח מוכרח, ואין השבח מגיע אליו כלל.
לא משבחים את החיטה על זה שהיא גודלת, הרי היא אינה יכולה אחרת.
מצד מגמת ההטבה, ניתן לומר שאחרי ששת אלפים שנה האנושות צוברת מספיק זכות ו"יוצאת לפנסיה". אולם לפי גישה זו לא ברור למה להגביל את התהליך לששת אלפים שנה. לפי מגמת גילוי הייחוד, הדבר יותר מובן, כפי שהרמח"ל יסביר בהמשך.
אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ב"ה - להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה.
כלומר, אפשר עוד להידרדר הרבה יותר ממה שחשבת.
אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו,...
יש מעצור שמונע אפשרות של חורבן מוחלט.
בבראשית רבה (א' ,י') כתוב שהקב"ה ברא עולמות שלא עמדו, וגם העולם הזה נברא בלשון “הלוואי ויעמוד”. הביטוי “הלוואי" מניח 'ואולי לא'. רק במעמד הר סיני נפתרה הבעיה והעולם קיבל ביטחון בקיומו דרך מתן התורה.
גם אנשי המדע הבחינו שבעולם הפיזי יש גבולות, כמו למשל מהירות האור שאי אפשר לעבור אותה. מכאן עולה שהאפשרות שיש גם גבול ליכולת של הרע להתפשט.
...והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו.
"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱ-לֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים ל"ב, ל"ט).
והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל - כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול ודאי.
בתפילת העמידה אנו אומרים: "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". הביטוי הזה מעורר קושי, שכן לכאורה ראוי היה לומר קודם "מצמיח ישועה” ורק אחר כך "ממית ומחיה”, שהרי אנו מצויים בגאולה ותחיית המתים טרם באה. מכאן שהביטוי "ממית ומחיה” לא מתייחס לתחיית המתים, שמוזכרת בהמשך התפילה במילים "ונאמן אתה להחיות מתים”, אלא לרצף ההיסטורי שבו עם ישראל הגיע לשפל מוחלט (לשואה) ורק אז צמחה הגאולה.
הגמרא מבארת ש"ממית ומחיה” פירושו ש"ממית לאלו ומחיה לאלו" – חלק מן האומה אבד וחלק ניצל.
לפי מה שהנביאים גילו לנו, הקמת המדינה הובטחה בשבועה א-לוהית. לעומת זאת, השואה לא הובטחה והיא הייתה אפשרות אחת בלבד. התנ"ך עצמו מציג אפשרות להשמדה טוטאלית ומניעתה, כפי שמתואר במגילת אסתר. מה שהיה הכרחי זה קיום של מציאות מסוג זה במידה מסוימת, אך לא בהכרח בהיקפים המפלצתיים שהיו בפועל. הרמח"ל ב"מאמר הגאולה" שלו מתאר בפרטי פרטים את מהלך השואה, סיבותיה ותכליתה, שנים רבות לפני התרחשותה.
אי־ההכרה ביד ה' במהלך היסטורי של הקמת המדינה אחרי השואה היא התכחשות לתכנית הבריאה. ההבנה שה' "ממית ומחיה ומצמיח ישועה” היא יסוד מרכזי. לכן ההלכה מקפידה על אמירת ההלל ביום העצמאות.
כי הן אמת, שהיו יכולים בני אדם להיות זוכים במעשיהם, ומכירים הם האמת, ועוזבים אורחות השקר של העוה"ז ברצותם להתקרב אל בוראם;...
דברי הרמח"ל שופכים אור על נחיצותו של התהליך ההיסטורי ועל התכלית העומדת בבסיס המאורעות. לכאורה ניתן היה להסתפק בהוראה מופשטת של ייחוד השם, אולם דרך זו הולמת תלמידי חכמים בלבד ואינה נותנת מענה לכלל הציבור האנושי. הבחנה זו משתקפת בדברי חז"ל כי כל הנביאים לא נבאו אלא לעמי ארצות, בעוד שלגבי תלמידי חכמים נאמר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱ-לֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו ס"ד, ג'). מכאן עולה כי ההיסטוריה היא כלי חיוני עבור מי שאינו מסוגל להשיג את האמת ללא התבוננות בתהליכים הממשיים, ומכוח הבנה זו נגזרת החשיבות העצומה שיש ללימוד ההיסטוריה. בימינו קיימת בעולם המערבי מגמה המבקשת לבטל את לימוד ההיסטוריה מתוך שאיפה לשחרר את האדם מכובד הנטל של העבר. גישה זו מניחה כי העדר הידע יעניק לאנשים חופש רב יותר, אך למעשה היא גורמת לכך שהם אינם מבינים את המציאות שבה הם חיים. התעלמות זו גורמת לכך שהאנושות שבה וחוזרת על טעויות העבר מבלי להפיק מהן לקחים, ובכך היא מאבדת את היכולת להתקדם אל עבר תכליתה האמיתית.
...כי הן אמת, שהיו יכולים בני אדם להיות זוכים במעשיהם, ומכירים הם האמת, ועוזבים אורחות השקר של העוה"ז ברצותם להתקרב אל בוראם; וזה בהיותם יודעים ומבינים כבר שכל מה שהוא הפך מן הדרך אשר צוה ה' אינו אלא מכלל סוג הרע שרצה הרצון העליון, וברא בהסתר פני טובו. ועל כן ימאסו בתרמית עיניהם זה, ויבחרו באור הגנוז והצפון - אור פני מלך חיים. ואם היו עושים כן, הנה היה יחודו ית' מתגלה אליהם מצד עצמם, ונמצאו מקרבים להם הישועה; ולא היה צריך הקב"ה להראותו הוא להם בדרך קשי הגלות וארכו, כי כיון שנתברר להם האמת מדעתם - די בזה, וכשנתברר - נתברר.
במיסטיקות השונות יש ניסיונות לדלג על ההיסטוריה.
כי כיון שכבר ראו הרע והכירוהו, ועזבוהו ואחזו באמתת יחודו - הרי נעשה מה שצריך, כי כל הכונה היא רק שיתאמת להם ענין זה, כדי שמשם והלאה יתענגו באמת שנתגלה להם, אם כן כשנתגלה - נתגלה.
יצחק אבינו הוא דוגמה לאדם שניצב מעל גדרי ההיסטוריה ואינו כבול למסגרת הזמן והמאורעות המשתנים. התורה מספרת שיעקב אבינו היה סבור ש"טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג) והתאבל עליו: "אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, ל"ה). חז"ל מבארים שאביו שבכה זה יצחק שבכה מחמת צערו של יעקב אף על פי שידע ברוח קודשו כי יוסף עודנו חי. הימנעותו של יצחק מלגלות ליעקב את האמת מלמדת כי קיימת חלוקת תפקידים בהנהגה הא-לוהית, שכן יש מי שנועד לחיות בתוך המהלך ההיסטורי על קשייו ואי-ודאותו, ויש מי שצופה במציאות ממבט 'מגבוה' - מבט עליון שבו הכל גלוי וידוע מראש. צריך שבכל דור יהיה אדם כזה, כמו יצחק אבינו - בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. עצם קיומו של אדם כזה מעניקה משמעות עמוקה לכל התהליכים העוברים על האומה.