הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 12, פסקה מ' - חטא אדם הראשון
סיכום שיעור 12 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
נסכם בקצרה את הנושא שלמדנו עד עכשיו בפרק מ' של הספר.
הרמח"ל מדבר על שתי הנהגות ה' בעולם שאינן סותרות אלא השלובות זו בזו.
ברובד היותר גלוי וחיצוני מדובר על תכלית ההטבה, לפיה רצונו של הבורא הוא להיטיב לנבראיו. הנהגה זו פועלת על פי סדרי שכר ועונש ודורשת את קיומה של הבחירה החופשית, שכן ללא יכולת האדם לבחור בין טוב לרע אין מקום להטבה המגיעה מצד העבודה והזכות.
אולם ברובד הפנימי והעמוק יותר קיימת ההנהגה של גילוי הייחוד הא-לוהי הפועלת מתוך הפכיות, שהיא מהותית להנהגה זו כי מטרתה לגלות את ייחוד ההפכים.
בעוד שהנהגת ההטבה מתמקדת בטובתו של הנברא, הרי גילוי הייחוד הוא בעיקר "אינטרס א-לוהי", אף ששתי ההנהגות משולבות ויש "אינטרס א-לוהי" מסוים בראשונה ועילוי לנברא בשניה - כלומר, השוני הוא במוקד.
הלא תראי - אדם הראשון עצמו כך קרה לו, והביני היטב הענין הזה. כי אם לא היה בורא הקב"ה העולם אלא על צד הטוב בלא צד הרע כלל, אז לא היתה המחשבה מציירת הרע כלל, שתוכל להבין היחוד בשלמות גדרו, וכמו שביארנו לעיל. אך כיון שכבר ברא הרע, אז ודאי כבר המחשבה יכולה לצייר אותו, ולהכיר מכחו היחוד באמת.
במציאות המורכבת מטוב ורע קיימות שתי דרכים הופכיות של התבוננות.
בעל המחשבה המשיג את עומקם של דברים מבין כי דווקא קיומם של הניגודים מעיד על גודל מלכותו יתברך, שכן ריבונותו מוחלטת כל כך עד שהוא מאפשר את התהוות הרע כדי שייחודו יתגלה מתוך כך שמלכותו בכל משלה.
לעומת זאת, בראייה שטחית יותר, המפגש עם כוחות ההפך עלול להוביל לטעות המחשבה כאילו ישנן שתי רשויות חס וחלילה. אילו היה הקדוש ברוך הוא בורא עולם שכולו טוב ללא שמץ של רע, לא היה מקום לטעות בשתי רשויות, אך מאידך גיסא לא היה מתגלה סוד הייחוד המוחלט. נמצא שדווקא קיומו של הרע מעלה את רף האתגר של החכמה והאמונה למקום גבוה יותר, שכן רק מתוך ההתמודדות עם ההפכיות מתבררת האמת כי אין עוד מלבדו והכול מונהג מאיתו יתברך.
ואמנם, אדה"ר כבר היה רואה הרע,...
אדם הראשון לא עשה רע אבל הוא ראה את הרע, צייר אותו במחשבתו.
...והיינו כי הלא הוא היה עץ הדעת טוב ורע שהקב"ה אסרו עליו, ואף על פי כן היה עינו מטעה אותו לחשוב אותו תאוה לעינים, וטוב למאכל, ונחמד להשכיל, כדברי הכתוב (בראשית ג, ו), "ותרא האשה" וגו'. ונמצא, שהיה רואה מיד שיש מקום לטעות ח"ו, ולומר או שתי רשויות הם ח"ו...
אחת האפשרויות שהיתה לאדם הראשון היא לחשוב שיש אל טוב ואל רע.
...או כל שאר סברות הרעות שהיה משים לפניהם הנחש.
אחת מהסברות שהביא הנחש היא: "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה'). רש"י מסביר "וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים" כ-"בוראי עולמות - מן העץ אכל וברא את העולם".
ואמנם אדה"ר באמת חכם גדול היה, והיה לו לחקור בחכמתו על זה כראוי;...
על פי יסודות אלו מתברר כי חטא אדם הראשון אינו חטא של תאווה גופנית, אלא שורשו בטעות אינטלקטואלית.
...גם כבר היה יודע אמתתו של דבר מצד חכמתו, שכל מה שרואה מנגד...
"מֵנָגֵד" - מלשון 'ניגוד'.
...מה שהודיע לו יתב' מן אמתת התיקון - אינו אלא שקר מדומה, מכלל הרע שברא הוא ית"ש להודיע אמתת יחודו, ולנסות בו את האדם עצמו לתת לו זכות...
פה הרמח"ל מערב את שתי ההסברות של הנהגת ה' בעולם: "להודיע אמיתת יחודו" - הסברת גילוי היחוד, ו"לנסות את האדם ולתת לו זכות" - הסברת ההטבה.
...ואם היה עומד באמונתו, ולא היה מתפתה אחר יצה"ר, אלא אדרבה, היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת, אז היה נקרא שהשיג היחוד העליון, שהרי כבר ראה וציירה מחשבתו מה הוא הרע, וגם השיג בחכמתו שכל מה שהוא רע - אינו אלא נברא ממנו ית' לכבוד עצמו. והנה, היה די שיתחזק באמונה זו שלא לעבור את פי ה', וזה עד ליל שבת קודש, כאשר חכמים יגידו, שאז היה הקב"ה עושה ביום אחד מה שהוא עושה עתה בשיתא אלפי שנין;...
שאלה: מה הייתה הטעות של אדם הראשון?
תשובה: הטעות של אדם הראשון היתה בכך שהוא התבונן ברע ולא הבין את תכליתו האמיתית. מציאות הרע והאפשרות לצייר את דמותו לא נועדו אלא כדי להעמיד את האדם בניסיון אמונת הייחוד, למען יבין כי אין הרע נברא אלא כדי לגלות את ייחודו יתברך ולזכות את הנברא בעמידתו בניסיון. אך במקום לעמוד על סוד זה, הניח אדם הראשון לציור הרע להטעותו, עד שנמשך אחר סברות כזב כאילו יש ממשות ברע מצד עצמו.
שאלה: האם זה אומר שהחטא היה מוכרח?
תשובה: הרמח"ל אומר כי ה' חנן את אדם הראשון בחכמה ושאדם היה צריך להשתמש בה לשני כיוונים הופכיים. ברגע שנצטיירה לפניו מציאות של טוב ורע, עמדו בפניו שתי מסקנות אפשריות: או לטעות ולומר סברות רעות - שיש שתי רשויות וכד' - או להעמיק ולהשיג את אמונת הייחוד ואת הידיעה שמלכותו בכל משלה. לכן, לפי הרמח"ל, חטא אדם הראשון לא היה מוכרח.
...והנה, היה די שיתחזק באמונה זו שלא לעבור את פי ה', וזה עד ליל שבת קודש, כאשר חכמים יגידו, שאז היה הקב"ה עושה ביום אחד מה שהוא עושה עתה בשיתא אלפי שנין שאז היה הקב"ה עושה היינו שהיה סוף סוף מראה לו בפועל שמה שהאמין מיחודו ית' הוא אמת, וזה, כי היה מבטל ברגע אחד כל הרע מן העולם.
ספירת הקיום של אדם הראשון לפני החטא הייתה בספירה מחשבתית, אמונית, ועל כן עיקר הדין עליו היה לפי אמונתו. זאת בניגוד להנהגת עולמנו כיום, שבה (לפי היהדות, ובניגוד לנצרות) עיקר המבחן והדין הוא על פי המעשים ולא על פי האמונה. אצל אדם הראשון בגן עדן החוויה הקיומית כולה הייתה האמונה עצמה.
אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו.
מתבאר כאן יסוד עמוק לפיו קיימות סברות שכליות ששורשן אינו בבירור האמת אלא בנהיית התאווה - גם אם יש לסברות הללו איזה הגיון פנימי. יש סברות שנולדו אצל אדם כדי להצדיק נטייה קדומה של הרצון שלו. לא מדובר רק על משיכה גופנית אלא בהחלטה הכרתית לנטות אחר הסובייקטיביות. אדם הראשון החליט להיות סובייקטיבי.
הרמח"ל מזכיר איפה עוד ראינו דבר דומה:
והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ע"ב), "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"...
ישנן סברות המנסות לתת תוקף לעבודה זרה, אבל חז"ל אומרים שאצל בני ישראל שעבדו עבודה זרה בתקופת הבית הראשון שורש הסברות הללו היה נעוץ בתשוקה רעה במישור הגופני.
בשונה מהדוגמה הזאת, אצל אדם הראשון, לפי ערך מדרגתו הרמה, התשוקה והתאווה היו רוחניות. במצבו המקורי, אדם הראשון היה במדרגה המאפשרת הבחנה בין אמת לשקר, כדברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים". על כן, אכילה מעץ הדעת הייתה עבורו כהכחשת האמת הברורה. אולם, כשם שגם לאחר ידיעת האמת הברורה שהארץ עגולה יכול אדם לאמץ סברות דחוקות כדי לשכנע עצמו שהיא שטוחה, כך אדם הראשון נתן מקום לסברות הרע. על ידי כך, הרע הפסיק להיחשב בעיניו כאפסיות גמורה והפך למציאות אפשרית שיש לה מקום. כך גם ליצר הרע יש טענה מאוד חזקה שהוא כביכול מייצג כוחות חיים ולכן לא מוסרי לכלות אותו. נדרשת חכמה עמוקה כדי להבין שגם הופעת החיים הנשואה על ידי הרע עניינה לכלות.
...ואמרו רז"ל (סנהדרין לח ע"א), "אדם הראשון מין היה".
"מין" - במובן של 'פילוסוף': הוא נתן פתח לחוסר ודאות. כוח השכל, אף שהוא אדיר, טומן בחובו גם חולשה, שכן בעצם הצגת הצד ההופכי, גם אם כדי לדחותו, נותר רושם המערער את הוודאות המוחלטת. לעומת זאת, מי שאינו בעל שכל ניחן לעיתים בוודאות תמימה שאינה מתבלבלת מכוחן של סברות הופכיות. מסיבה זו מדגיש הראי"ה קוק את הצורך בקשר הדו-סטרי בין תלמידי חכמים לעמי הארצות, שכן לעיתים האינטואיציה הישרה של עמי הארצות נצרכת להשלמת שכלם של החכמים.
והנה, אז הוצרך להראות לו במופת מה שלא רצה להשיג מצד הידיעה,...
"מופת" - הוכחה. יש להבחין בין שני סוגי הוכחות: הוכחה מכוח השכל והוכחה מכוח החוויה. ניתן לברר עניין מסוים בדרך הפלפול השכלי, כגון הדיון בשאלה האם השלהבת שורפת, ולהביא לכך ראיות שונות. לעומת זאת, קיימת דרך קצרה ומוחלטת והיא בירור החוויה המעשית, כגון הכנסת היד לאש. אמנם דרך זו כרוכה בכאב, אך היא מייצרת ודאות גמורה שאינה ניתנת לערעור.
הרמח"ל אומר שהקב"ה הראה לאדם הראשון הוכחה דרך החוויה.
...והיינו להראות לו מהו הרע באמת; ואיך, אף על פי שמניחים לו מקום כל כך גדול, סוף סוף צריך לבא הכל לממשלת הטוב היחידית; והוא דרך קושי העולם הזה שנגזר עליו, כדי שסוף סוף יבא לידי האמונה שלא רצה לעמוד בה מתחלה, אלא שיתברר לו במופת בפרט מה שהיה יכול להשיג מתחלה, ולהתברר לו הכל בבת אחת.
ההתבוננות בתוצאותיה ארוכות הטווח של בחירת אדם הראשון מעוררת רטט וחלחלה, שכן אילו היה בוחר אחרת, היה חוסך מן העולם ששת אלפי שנות מלחמה, זוועה וקושי. אולם דווקא מתוך המהלך ההיסטורי הסבוך הזה, מתגלה בסופו של דבר קידוש השם עצום והכרה עמוקה בכך שמלכותו בכל משלה.
שאלה: האם זה אומר שכביכול אדם הראשון סבר שאכילת עץ הדעת היא דבר טוב?
תשובה: יש סברות שאדם הראשון חשב כי האכילה מעץ הדעת תביא לתועלת גדולה יותר - "כִּי טוֹב הָעֵץ" (בראשית ג', ו') - ובמחשבתו ניסה לעמוד על בירור האמת מתוך המפגש עם ההפך, כעין מאמר חז"ל במסכת גיטין: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מ"ג ע"א).
רש"י בפירושו על אותו מקום במסכת גיטין נזהר מאוד, כדי למנוע טעות חמורה שכאילו יש, חלילה, צורך להיכשל כדי להשיג את התורה. על כן הוא מפרש "נכשל" לא ככישלון במעשה אלא ככישלון באמירה של דברי תורה. כלומר, האדם טועה באמירת דברי תורה ומתקן את עצמו. לעניות דעתי, רש"י הכיר בעומק העניין, אך מסיבות חינוכיות הוצרך להציל את הקורא מפשט הגמרא האומר שכל עוד אדם לא חווה חוויה הופכית, חוויה של רע, נותרת בו מחשבה שמא יש משמעות וממשות ברע שהוא לא חווה. ייתכן שכוונת הגמרא במילה "אדם" היא דווקא לאדם הראשון.
אדם הראשון ביקש לעשות את עבודת הבירור הזו דרך המעשה, אף שיכול היה להשלים את תיקון העולם בדרך של הכרה שכלית בלבד, ובכך לסיים את תפקידו בלא כל הסבל שבא בעקבותיו.
וכן הוא לבניו אחריו גם כן. כי לולי היו רוצים להשיג זה, ולקבוע ידיעה זאת בנפשותם מצד החכמה - היה די,...
אף לאחר שהוטלה המציאות אל תוך גדרי העולם הזה, אין הכרח לומר שהאדם נתון בשליטת המציאות ללא מוצא וצריך כל 6000 שנה, שכן גם בתוך גדרי עולם המעשה קיימות דרכי קיצור.
...כי אין צריך אלא שידעוהו, והרי ידעוהו, וכשנתברר - נתברר. אך כיון שלא זכו בני אדם במעשיהם, ואדרבה, הלכו אחרי התרמית המתראה לעיניהם בכל אותם הסברות הרעות שזכרנו למעלה..."
אלה הן חמשת הסברות המנוגדות לאמונת הייחוד שהרמח"ל דיבר עליהם קודם - דנו בהם בשיעורים הקודמים.
"הרי הקב"ה צריך הוא לגלות להם מה שלא ידעו הם להשיג. ואין זה אלא שיעשה בדרך שהוא עושה בגלות הזה, שהסתיר פניו הסתר אחר הסתר, עד שנתגברה הרעה בעולם תכלית התגבורת הגדול; וכמו שאמר ז"ל (סוטה מט, וע"ש), "אין לך יום שאין ברכתו [=קללתו (לשון סגי נהור)] מרובה מחבירו". והנה בסוף הכל - פתאום יבא אל היכלו האדון היחיד ב"ה, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו [כי פי ה' דיבר]" (ישעיהו מ, ה).
דברי הרמח"ל על התגברות ההסתר נכתבו עוד לפני השואה, ואף על פי כן ניכר כי לאחר השואה התעצם ההסתר עוד יותר. על אף שהרמח"ל חי כ-200 שנה לפני השואה, בספרו "מאמר הגאולה" הוא מבאר בדרך רמז ובמילים מכוסות את התהליכים העתידים לעבור על עם ישראל שכוללים בתוכם אף את השואה.
ומה שעתה בעבור רוב הסתר הפנים נפסדו הדיעות ונתקלקלו כל המעשים,...
הסתר הפנים מביא גם להשקפות עולם חשוכות.
...ומזה נמשך גם כן בבריות עצמם הקלקול והפסדות, כענין שאמרו (סוטה מח ע"א), "ניטל טעם הפירות" וכו',...
זאת לא נוסטלגיה על טעם פירות שנעלם ותו לא אלא הרגשה עמוקה של הדורות שמשהו באמת נפסד בעולם.
...וכל שאר הדברים שספרו לנו רז"ל, ואשר רואים אנחנו בעינינו - הארץ והנה תהו ובהו, וכמאמרם ז"ל (סוטה מט ע"ב), "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" וכו',...
מצבי החורבן המוסרי בעקבתא דמשיחא, עליהם נאמר "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" (סוטה מ"ט ע"ב), מתארים את סוף הגלות כפי שפירש רש"י (שם). מדובר בהתמוטטות ערכים הנובעת מהסתר פנים, הפוגע בימינו אף בדברים יסודיים כמו מוסד המשפחה.
לפי הרמח"ל, הסיבה להתמוטטות הערכים היא הסתר הפנים. כשהרע בעולם גובר, גם השקפות העולם משתנות. למשל, מופיעה גישה פוסט-מודרנית הטוענת שאין אמת כלל אלא יש רק נרטיבים. זהו עומק דברי חז"ל על הפסוק האומר שבאחרית הימים "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נ"ט, ט"ו): "שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צ"ז ע"א, סוטה מ"ט ע"ב).
המהר"ל מפראג אומר שעניין המשברים האלה הוא כילוי המציאות הקודמת כהכנה למציאות חדשה. משברים אלו הם הזדמנות לשינוי סדרי עולם, שכן ככל שהמשבר שורשי יותר, הוא תובע מהשורשים להתגלות בטהרתם. למשל, מול התאכזרות החמלה מתגלה כערך ללא כל צורך באמירות מרגשות המסבירות למה צריך לחמול. מלחמות העולם היו קטסטרופות נוראות, אך הן שינו את העולם - לטוב ולרע - אבל הנצחיות שייכת דווקא לטוב שיצא מהן.
...שכל זה הוא תגבורת הרע הגדול, הנה כאשר יגלה כבוד ה' - ישובו כל הדיעות לדרך הישרה...
"ישובו כל הדעות" - הדעות, לא האנשים. הרמח"ל אומר דבר עמוק: לא שהאדם יחליף דעה עקומה לדעה ישרה, אלא שהדעה העקומה תביא בעצמה לדעה הישרה מתוך עומק קושיותיה הפנימיות.
...וכל המעשים יהיו מתוקנים כראש [=כמו בהתחלה, במחשבת הבריאה הראשונה] ויהיו בני האדם מתדבקים בקונם, כמו שאמר הכתוב (יואל ג, א), "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'...
כשרבנים כותבים את המילה "וגו'" הם פשוט מקצרים, והרבה פעמים כוונתם שתלמד ממה שהם לא מצטטים (ובאותה מידה, כשהם לא כותבים "וגו'", אז המשך הפסוק שלא הובא אינו כ"כ חשוב מבחינת המסר שלהם). כאן הפסוק השלם הוא: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי" (יואל ג', א').
...וכן (ירמיהו לא, לג), "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' לאמר דעו את ה', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם";...
הנביא מבשר על המדרגה העתידית שבה "ולֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל"ג). דברים אלו חזקים אף יותר מנבואת יואל שהובאה קודם, כי הם מורים על ביטול הצורך בלימוד חיצוני. בימינו הלימוד נצרך כהעברת מידע מאחד לשני, אך בכל לימוד מפי אחר קיים שמץ של כפייה, שהרי אם הדבר מתאים לפנימיות האדם, ראוי היה שידעהו מעצמו. לעתיד לבוא יתוקן המצב והאדם יגלה את הנקודה העצמית שבו ואז יאמר: 'למדתי אצל עצמי'.
מציאות זו שופכת אור חדש על תופעת ה"חוצפא בעקבתא דמשיחא". חוצפה זו תופעה בה אדם מסתמך על עצמו באופן לא מידתי ולא מקבל סמכות של אחרים. חז"ל הגדירו חוצפה כ"מלכותא בלא תגא" (סנהדרין ק"ה ע"ב) - מלכות שקמה מעצמה ללא קבלת סמכות מלמעלה. ברובד הפנימי, החוצפה נובעת מאינטואיציה של הקדמת הזמן. האדם חש בקרבו את המדרגה העתידית של ידיעה עצמית, ומתוך כך הוא מרהיב עוז בנפשו לחשוב שהוא כבר יודע את הכל ואינו זקוק לגדולים ממנו. זוהי הופעה מקולקלת של האור העתידי, המתפרצת בטרם עת ובלא הכנה ראויה.
...ותהיה התשוקה הכללית לכל העולם להתקדש בקדושתו ית', כענין שנאמר (ישעיהו ב, ג), "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחתיו" וגו' ["כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם"].
"כי מציון תצא תורה" - יבוא יום שהאנושות תפסיק את המלחמות ותבקש הדרכה מציון.
ויולד מזה הצלחות הבריות כולםכענין שנאמר: "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים" (תהילים ע"ב, ט"ז),"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וגו'" (ישעיהו יא, ו).
העולם יהיה טוב.
סוף דבר, תראי שכאשר בחר הרצון העליון ללכת בדרך הזה, נתן מקום לכל מה שנתן שצריך לתחתונים לשלמותם האמיתי. כי בהיותו מסתיר פניו, הנה נותן מקום לחסרונות, ובתתו מקום לחסרונות - נותן מקום לעבודה כדי להשלימם. ולפי שההסתר עשוי רק כדי להגלות, הנה זה נותן מקום לתקן החסרונות ההם בכח הגילוי של השלמות. ובהיות שההסתר עשוי ליגלות על כל פנים אפילו מעצמו, הנה ניתן קץ לימי הבחירה, שסוף כל סוף כל העולם יהיה מתוקן בתיקון שלם...
כיוון שמטרת הבריאה היא גילוי הייחוד, חייב להיות שהסתר הייחוד יהיה זמני בלבד.
...ומשם והלאה יהיה זמן קבלת השכר על העבודה, שקדמה כבר, כמאמרם ז"ל (עירובין כב ע"א), "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".
מא) אמרה הנשמה: נקבץ איפוא כל אשר דברנו עד עתה בענין הזה, כי רב הוא.
מב) אמר השכל: הכלל קצר ונוח לקבלו. רצה הרצון העליון לגלות ולברר אמתת יחודו - שאין שום יכולת נגד יכלתו כלל ועיקר, ועל היסוד הזה בנה עולמו בכל חוקותיו. והכלל הוא, מה שהוא מסתיר פניו ונותן מקום לרע לימצא, עד שיחזור ויגלה טובו, והרע לא ימצא עוד, ונראה יחוד ממשלתו. ובין כך ובין כך ניתן מקום עבודה לאדם כל זמן שהחסרון נמצא, והשלמות עומד להתגלות; ואחר שנתגלה - הוא זמן קבלת השכר על העבודה שנעשית כבר.
מג) אמרה הנשמה - עדיין יש לי מקום מעט לשאלה, למה אנו צריכים לומר שהכל עומד על ענין היחוד הזה? הלא טובה הסברא הראשונה אשר שמעתי מפיך בתחלת דבריך, שרצה הקב"ה להטיב הטבה שלמה אל נבראיו, וראה שצריך לזה שיקבלוה בזכות ולא בצדקה, על כן שם השכר והעונש בעולם, כדי שיקבלו הטובה בשכרם, וכנגד זה שם רק הבחירה כדי שיהיה מקום לשכר ועונש.
הנשמה שואלת למה לא היה ניתן להסתפק בהסבר המוסרי הפשוט, לפיו תכלית הבריאה היא אך ורק להיטיב לנברא על ידי בחירתו בטוב וקבלת שכר, וממילא קיומו של הרע אינו אלא כלי המאפשר את מלאכת הבחירה. לכאורה, ייחוס "אינטרס" של גילוי עצמי לבורא יתברך נראה כהפחתה במעלתו, בעוד שההנהגה הממוקדת בטובת הנברא נתפסת כהסבר המניח את הדעת בדרכי המוסר.
תשובת הרמח"ל לשאלה הזאת היא שאילו הייתה הבחירה החופשית חזות הכול, מן הדין היה שמציאות זו תימשך לנצח, שכן תמיד יש מקום לשכר ועונש על פי מעשי האדם. עצם קיומו של תהליך היסטורי המוביל אל עבר עתיד שבו תתבטל הבחירה החופשית, מעיד כי הבחירה איננה התכלית האחרונה. מכאן מוכח שמעבר למבחן המוסרי של הנברא, קיימת מטרה נעלה יותר שהיא גילוי הייחוד המוחלט, ומציאות הבחירה וההסתר אינה אלא שלב זמני בדרך אל ההכרה שאין עוד מלבדו.
אמר השכל - אבל המעשה מוכיח שהיחוד הוא העומד להתגלות. כי אנחנו רואים הבטחות הנביאים שהבאנום למעלה כבר, אשר הם מבטיחים שהקב"ה יגאל את ישראל על כל פנים, אפילו בלא זכות, שיסיר יצה"ר מבני האדם ויכריחם לעבדו; והנה כל אלה הם נגד השכר ועונש ונגד הבחירה. ואם היתה הכונה באמת להעמיד ענין הבחירה והשכר והעונש, דהיינו שיהיה העולם תמיד בנוי מבני בחירה, להיות צדיקים או רשעים כרצונם, ותמיד יהיה טוב לצדיקים או רע לרשעים, היה צריך שזה יהיה תמיד, ולא יהיה לו הפסק; וזה היה - שהקב"ה היה רוצה להחזיק במידת המשפט, להעמיד כל בריותיו בה כל הימים.
כבר אמרנו בשיעורים הקודמים שהתפיסה המדמה את הקב"ה לבעל מכולת הבודק את פנקס החובות והזכויות בלבד, מציגה את השגחתו כמצטמצמת למערכת של שכר ועונש בלבד. לפי גישה זו, אין הנהגת העולם חורגת מגבולות הדין, והפירעון המגיע לאדם על פי מעשיו. אולם הרמח"ל מסביר כי במציאות נראים ממדים נוספים להשגחה הא-לוהית המוכחים מתוך תופעות כמו "צַדִּיק וְרַע לוֹ, ורשע וטוב לו" (ברכות ז' ע"א).
…אבל זה ידענו שאינו כך, כמו שהוכחנו מן המקראות, וכמבואר לנו בדברי חז"ל, שסוף כל סוף תסור הבחירה מן האדם, ולא יהיה עוד רעות בעולם, וכבר אמרו (ברכות י ע"א), "יתמו חטאים מן הארץ כתיב".
יש מחלוקת הראשונים בביאור הפסוק "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל', ו'). המחלוקת משקפת שתי גישות ביחס לביטול הרע לעתיד לבוא. הרמב"ן מפרש כי הקב"ה יסיר את היצר הרע מן האדם לחלוטין, ובכך האדם יהפוך למין בריה חדשה שאין לה נטייה אל הרע (רמב"ן על דברים ל', ו'). לעומתו, הרמב"ם סובר כי המילה "ומל" בפסוק הנ"ל מכוונת להתגברות החכמה בעולם. ככל שבני האדם יהיו תבוניים יותר, הם יבינו באופן טבעי שאין חפץ בעשיית הרע. לפי גישה זו, יצר הרע לא יתבטל ככוח במציאות, אלא יהיה ככלי שאין בו שימוש משום שהתבונה מייתרת אותו.
גילוי הייחוד ממלא את הנפשות בעונג שאין לו גבול, וזו ההטבה האמיתית שאליה חותרת הבריאה. כפי שכבר אמרנו, לו הייתה המטרה הסופית רק זיכוי הנברא דרך בחירתו, לא היה מקום להפסקת אפשרות הבחירה בין טוב לרע. על הפסוק "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת י"ב, א'), אמרו חז"ל כי "הימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" הם ימות המשיח, שבהם אין עוד בחירה בין טוב לרע (שבת קנ"א ע"ב). במציאות זו, הבחירה החופשית מסתלקת והאדם מגיע אל מנוחתו ושלמותו מעבר למאבק המוסרי.
אם כן, אין סוף הכונה על השכר ועונש, אלא על התיקון כללי. אלא שהרכיב הקב"ה שני הדברים כאחד,...
בשלב זה של הביאור נפתח המהלך הסינתטי בספר, שבו מתברר כי אין מדובר בשני הסברים נפרדים או סותרים (הנהגת המשפט והנהגת הייחוד) אלא במערכת אחת שבה כל הסבר משמש את משנהו. השאלה העומדת לבירור אינה עצם קיומם של שתי ההנהגות, אלא קביעת היחס הנכון ביניהם: מהו העיקר ומהו הטפל, ומי מן ההנהגות משמשת ככלי עבור חברתה.
...והיה זה מעומק עצתו לסבב הכל אל התיקון השלם. ועוד נדבר מזה לפנים בס"ד בבואנו אל פרטי ההנהגה, כי הוא ענין עמוק ועיקרי מאד.
ואנחנו עד עתה דברנו בכלל, ומעתה צריך לבא אל הפרטים, כי הנה שמנו יסוד אחד שכל עניני הבריאה וחוקותיה תלויים בדבר גילוי יחודו ית', ולדבר הזה מצאנו שני הזמנים, האחד - בהיותו נסתר ועתיד להתגלות, והשני - אחר שנתגלה; ובאלה שני הזמנים ראינו היות תלוי עבודת האדם וקיבול שכרו.
מעתה, בכל אחד מן הזמנים האלה יש לנו להבחין כל פרט שנוכל להשיג בו, והיינו פרטי העלם יחודו לבד, ופרטי גילויו לבד. ועוד יש לנו להבין התקשר שני הזמנים האלה זה בזה, כי הרי כיון שצריך לעבור מזה לזה, צריך שיהיה להם מקום התחברותם, שהוא המעבר שבין שני הקצוות.
בשלב הנוכחי נסתר גילוי הייחוד כדי לאפשר לאדם עולם של עבודה ובחירה חופשית, המהווים תנאי לקבלת שכר. המעבר ממציאות של עבודה למציאות של קיבול שכר אינו יכול להיעשות בבת אחת, אלא הוא מחייב מדרגת ביניים. הרמח"ל יבאר את הנושא בהמשך הספר.