הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 15, פסקה מ"ט - גלוי פנים, הסתר פנים ושלמותו של הקב"ה
סיכום שיעור 15 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
בשיעור האחרון למדנו שלושה דברים חדשים שלא למדנו בשיעורים הקודמים על הספר:
ראשית כל, אילו היתה רק הנהגת המשפט בעולם, אז היא היתה נצחית.
דבר שני, פעולת הנהגת הייחוד ליד הנהגת המשפט גורמת להנהגת המשפט להיות נספחת לה ומוגבלת בזמן.
דבר שלישי, הנהגת היחוד גורמת להנהגת המשפט לפעול באופן מתעלה. הרמח"ל מצביע על כך שיש להיסטוריה ולהשגחה כיוון: הנהגת המשפט הולכת ומשתפרת במשך השנים.
אם היה קיים רק משפט בעולם, הוא היה פועל לעיתים לטובת הצדיקים ולעיתים לטובת הרשעים, ולכן לא היה כיוון להתפתחות ההיסטוריה. טענה זו, שהיא בדיוק הפוכה מטענת הרמח"ל כאן בספר, הושמעה בזמנו על ידי ישעיהו לייבוביץ', שגרס כי אין משמעות להיסטוריה.
הרב קוק היה מכנה את פעולת הנהגת היחוד על הנהגת המשפט, שככל שהעולם מתקדם הוא מתעלה, בשם "בישום העולם" - וזה אומר שהמצב כיום שונה ממה שהיה בעבר.
מסופר שהרב קוק הלך פעם בירושלים עם אדם שאמר לרב קוק שהמצב כיום גרוע יותר מאשר בימי התנ"ך. הרב קוק לא השיב לאותו אדם מייד, אלא כשהם הגיעו למקום המשקיף על גיא בן הינום, והרב קוק אמר לו: 'לפני 3000 שנה היו מקריבים כאן תינוקות. היום כבר לא עושים זאת. אז אולי בכל זאת משהו התקדם'. התקדמות זו נובעת מהנהגת הייחוד הפועלת בסתר דרך הנהגת המשפט.
(מט) אמרה הנשמה - תכלול מה שביארת עד כה.
(נ) אמר השכל - שתי מידות שם הקב"ה לנהג בם את עולמו, אחת - מידת המשפט, ואחת - מידת השליטה והממשלה היחידית.
"הממשלה היחידית" - הנהגת היחוד.
מידת המשפט היא מידת הטוב ורע, שבה תלויים כל עניני הטובות והרעות בכל תולדותיהם; ומקור המידה הוא הסתר פני טובו, והעלם שלמותו.
כדי שתהיה הנהגת המשפט, צריך העלמה והסתרה של הא-לוהות. אצל חכמי הקבלה יש מושג "הָרְשִׁימוּ" - מעט הרושם שנותר מהנוכחות הא-לוהית אחרי הסתלקותה.
מידת הממשלה היחידית היא מידת תיקון כל הנבראים בכחו יתברך,...
מה שחכמי הקבלה מכנים "הקו". יש הנהגה של שליטה והשליטה הזאת אינה בהסתר פנים אלא בגילוי פנים - אבל באופן מוגבל.
...אף על פי שמצד עצמם [הנבראים] לא היו ראויים לזה, והיא הסובבת והולכת בהעלם בכל דרכי המשפט עצמו, לסבב כל דבר אל השלמות לבד;...
הנהגת היחוד מסתתרת בתוך הנהגת המשפט.
...ומקורה הוא חק טובו הפשוט ית', שאף על פי שנתעלם, לא זז מלהשקיף עלינו לטובה. מידת המשפט היא המתגלית ונראית, מידת הממשלה היא המתעלמת ומסתתרת לפנים.
לכאורה, איך אפשר להגיד על הנהגת המשפט שהיא גלויה? הרי אנו רואים במציאות צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. הכוונה היא שהנהגת המשפט גלויה בתורה: הקב"ה גילה לנו בתורתו שהוא נוהג לפי הנהגת המשפט. בגלל זה אנו לא רואים סתירה עם המציאות ואומרים שבעולם הבא הצדיקים יקבלו את הטוב והרשעים את הרע החסר להם בעולם הזה. הנהגת הייחוד פחות גלויה בתורה.
שאלה: אז לפי איזו הנהגה יש לפרש את המציאות?
תשובה: במציאות ניתן לפרש את המאורעות בשני אופנים: דרך אחת היא על פי הנהגת המשפט, לפיה אף על פי שהרשעים מצליחים בעולם הזה, הם עתידים לבוא על עונשם בעולם הבא. דרך שנייה היא לפרש את המציאות על פי הנהגת הייחוד, ולומר שדרך קיומם של רשעים המצליחים בדרכם עתיד להתגלות בסופו של דבר קידוש השם.
מאחר ופועלות שתי הנהגות אלו, נדרש מנגנון ויסות עליון הקובע את המינון והאיזון ביניהן, וזהו תפקידה של ההנהגה השלישית - "ההנהגה הנעלמת", בלשון הרמח"ל.
במבט עמוק, הנהגת הייחוד היא עיקר, והנהגת המשפט נספח, כאשר ההנהגה הנעלמת היא זו שקובעת את היחס והפרופורציות המדויקות ביניהן בכל רגע.
(נא) אמרה הנשמה - עדיין אני צריכה ישוב קצת על עניין מידת הממשלה הזאת שזכרת,...
השאלה היא על היחס בין הנהגת הייחוד והנהגת המשפט.
...כי אינני מבינה היטב את פעולת שלמותו הפשוט ית', כי לפי הנראה אף היא אינה מחק השלמות, כי כבר אמרת שאין שלמות האמיתי מושג.
כאשר אומרים שהנהגת הייחוד נובעת משלמותו של הבורא, אין הכוונה לשלמותו המוחלטת, שכן לפיה אין מקום לקיומו של אף נברא. היות והאינסוף ממלא את הכל, נוצרת קושיה קדומה על עצם השותפות בין א-לוהים לעולם, המולידה מספר גישות ותפיסות להתמודדות עם הסתירה:
שיטה א', אקוסמיזם (פילוסופיית המזרח): יש א-לוהים והוא הכל, ולכן העולם והמציאות הם אשליה ואחיזת עיניים בלבד.
שיטה ב', אתאיזם: מתוך הנחה שא-לוהים והעולם סותרים זה את זה, ומאחר שהעולם קיים בפועל, המסקנה היא שאין א-לוהים.
שיטה ג', תאיזם: הכרה בעובדה שיש א-לוהים ויש עולם במקביל, גם ללא הבנת המנגנון המיישב זאת. ענף של שיטה זו הוא הדאיזם, הטוען שא-לוהים קיים אך אינו מתערב בעולם.
שיטה ד', גישת הדו-ערכיות ("נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין, שער ג'): המציאות היא דו-ערכית, ומורכבת משתי בחינות שונות: מצד אחד יש רק א-לוהים, ומצד שני יש א-לוהים ויש עולם.
שיטה ה', גישת מקום פנוי והסתר ("ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב, חלק א', תורה ס"ד): א-לוהים נמצא בכל מקום, ובמיוחד במקומות שבהם הוא לא נמצא (משם הוא העלים את עצמו ברוב טובו על מנת לתת מקום לזולתו), והאתגר הוא למצוא אותו דווקא באותם המקומות.
שיטה ו', גישת פתיחת ההכרה (בעל התניא): א-לוהים נוכח בכל אך הוא נסתר מההכרה האנושית, ותפקיד האדם הוא לפתוח את הכרתו לנוכחות זו באמצעות קיום המצוות.
שיטה ז', פנאנתאיזם: הכל נמצא בתוך א-לוהים, כאשר כל ההוויה היא מעין נקודה בתוך האינסוף.
שיטה ח', פנתאיזם (ברוך שפינוזה): אין סתירה בין א-לוהים לעולם משום שא-לוהים הוא הטבע והעולם עצמו (בניגוד לשיטה הראשונה הטוענת שהעולם הוא אשליה).
שיטה ט', גישת האחדות הכוללת ("אורות הקודש" לראי"ה קוק, חלק ב', "האחדות הכוללת"): אף שיטה אינה נכונה לבדה, ובכל שיטה יש היבט מתסכל - או מצד אחד, או מצד שני. התפיסה הנכונה של הא-לוהות מושגת רק מתוך מפגש של מכלול כל השיטות, כאשר שיטה אחת משמשת כאור והשנייה ככלי.
בחזרה לרמח"ל: שאלת הנשמה מאירה את הנושא ומבהירה כי הנהגת הייחוד אינה מבטאת את מלוא כוח השלמות הא-לוהית. בעוד שהנהגת המשפט נובעת מהסתר, הנהגת הייחוד אמנם נובעת מגילוי פנים, אך גם היא מהווה רק גילוי חלקי של הפנים.
(נא) אמרה הנשמה - עדיין אני צריכה ישוב קצת על עניין מידת הממשלה הזאת שזכרת, כי אינני מבינה היטב את פעולת שלמותו הפשוט ית', כי לפי הנראה אף היא אינה מחק השלמות, כי כבר אמרת שאין שלמות האמיתי מושג.
(נב) אמר השכל - היטבת לדקדק.
ועתה אעמידך על בורים של דברים. שלמותו ית' הפשוט אי אפשר להשיגו כלל ועיקר, הוא הוא השלמות האמיתי הבלתי נודע לנו כלל,והנה זה מרומם ונשגב מעצמו מכל עניני הנבראים. כי מיד שרצה לנהג בריותיו, קבע ורצה במדות האלה שהם כולם עניינים מתייחסים לנבראים, ולא לפי ערכו כלל; ונמצא, מהותו הפשוט מסולק מכל העניינים האלה לגמרי.
ניתן להגדיר זאת באמצעות שלוש מדרגות:
מדרגה א', עצמות הא-לוהות: השלמות המוחלטת, אשר נשגבת מכל תפיסה והבנה אנושית.
מדרגה ב', הנהגת הייחוד: השלמות הא-לוהית כפי שהיא מתגלה ביחס אלינו ומנהלת את המציאות אל תכליתה.
מדרגה ג', הנהגת המשפט: מציאות של היעדר שלמות והסתר פנים, שבהנהגה זו באים לידי ביטוי חוקי השכר והעונש.
ולא עוד, אלא שאפילו בפעולותיו אלה עצמם לפי ערך הנבראים - מה שהיה יכול לעשות לא עשה;...
הקב"ה "מתאפק" גם במידותיו המתגלות אלינו, שלא מבטאות של שלמותו המוחלטת מצד עצמו אלא לפי ערך יחסי אלינו. חז"ל דורשים על הפסוק "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות ט"ו, י"א): "[אל תקרא 'בָּאֵלִם' אלא 'בָּאִלּמִים' -] מִי כָמוֹךָ בָּאִלּמִים? מִי כָמוֹךָ שׁוֹמֵעַ עֶלְבּוֹן בָּנֶיךָ וְשׁוֹתֵק? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מ"ב, י"ד): "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם, אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק, כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד"".
...ואדרבה כבש, כביכול, את טובו לבלתי עשות מה שהיה ראוי לו לעשות לפי טוב חקו. וזה, כי אפילו ברצותו לנהג הנבראים ולהגלות להם רק לפי ערכם, ולא לפי ערכו, היה יכול על כל פנים ליגלות להם ולנהגם לפחות לפי ערכם זה, אך בשלמות בלא חסרונות, וכמו שיהיה סוף סוף לעתיד לבא. ומחק טובו וחסדו היה זה ליגלות להם בהטבה רבה ובהשפעה רווחת, ומחק שלמותו היה לעשות מעשיו שלמות בלא חסרונות; וכבש כל זה, ורצה לעשותם בחסרונות, וחסרי ההארה כמות שהם.
הרמח"ל כבר עסק ביסוד זה, והבהיר שישנם שני סוגים שונים של חוסרים הנדרשים לצורך השלמת הבריאה. חוסר אחד בא לידי ביטוי בהסתר פנים, המהווה שורש של הנהגת המשפט, בעוד שהחוסר השני מתגלה דווקא מתוך גילוי פנים, שהוא שורש הנהגת הייחוד, וגם בהנהגה זו אין מדובר בגילוי מוחלט, אלא בחשיפה חלקית בלבד של הפנים.
ואמנם, לא רצה על כל פנים להניח עולמו כך, שיהיה תמיד הולך וסוער בשותפות הטוב והרע, אלא מטעם טובו הגדול היה לשים הנהגה אחת ועצה עמוקה לסבב כל הדברים מתוך הטוב ורע עצמו אל התיקון השלם השייך לימצא בהם; ומחק שלמותו הוא זה לעשות שעל כל פנים יהיו מעשיו מושלמים, ולא ישארו בחסרונם. אמנם אין זה מעשה שלמותו הפשוט לפי עצמו הבלתי מושג, כי פשיטותו אינו שייך בענייננו בשום פנים. אלא הוא הדבר אשר דברתי, כי על כל פנים מחק שלמותו הוא שאפילו שרוצה לפעול רק לפי הנבראים - אך יפעול עמהם בשלמות. וזה הוא מקור ההנהגה - עצה העמוקה שאמרתי, המסבבת וממשכת את הכל לתיקון הגמור.
ואולם אהנו [=הועילו] מעשיו ודאי בכבישת רחמיו, כביכול, שזכרנו, שלא יעשה כחק שלמותו להיות הבריות שלמים מתחילתם, אלא תחילתם חסר, וסופם יהיה שלם, מטעם טובו הגדול כמו שביארנו. שאלמלא היה מניח לעולם רק מדת המשפט, לא היו הבריות יוצאים מדי דפים לעולם, כי תמיד היו נמצאים צדיקים ורשעים, טובות ורעות, ברכה וקללה. אך עתה, אף על פי שבתחילה כך הוא, לא יהיה כן בסופו. ועל כן נשארה מדת המשפט בגלוי ומדת התיקון הכללי בהסתר, כי מעשיה בסתר הם, עד סוף דבר שיתוקן כל המציאות כולו לעתיד לבא.
(נג) אמרה הנשמה - עתה נתישבתי, כי ודאי דרך התיקון הכללי מחוק טובו ית' הוא ודאי, אך על כל פנים ברצותו לפעול עמנו רק לפי ערכנו, ולא לפי ערכו.
זה כמין סיכום של הדיון קודם. עכשיו הדיון עובר לנושא חדש:
נד) אמר השכל - עוד אודיעך בעניין הזה דבר יותר פרטי…
השאלה היא האם המושגים הגדולים של ההנהגה כוללים גם פרטים קטנים ויומיומיים, כמו המלפפון שבצלחת, או שמא ישנם פרטי מציאות שהם חסרי משמעות בתוך התהליך הזה, כך שגם אם עצם קיומם הכללי נחוץ, אין חשיבות לפרט ספציפי מתוכם.
בשאלה זו נחלקו הרמב"ם והבעש"ט. לפי הרמב"ם, אין שום משמעות לאופן שבו עלה מסוים נופל מהעץ, שכן החשיבות היא רק בעצם קיומם הכללי של עלים נושרים, אך לעלה הספציפי אין חשיבות ("מורה נבוכים" לרמב"ם, חלק ג', פרק י"ז). לעומת זאת, שיטתו של הבעל שם טוב היא שיש משמעות מדויקת לאופן שבו כל עלה נופל.
הרב קוק מסביר בספרו "ריש מילין" שניתן ליישב את המחלוקת בכך שישנו מישור חיצוני - שבו צודק הרמב"ם, ויש מישור פנימי - שבו צודק הבעל שם טוב, וחשוב לא לבלבל בין המישורים.
הספר "ריש מילין" נכתב כשהרב קוק שהה בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה. הספר עוסק בביאור האותיות, הטעמים, הנקודות והתגים. במהדורות המאוחרות נוספו לספר נספחים המבארים גם שורשי מילים, כולל מאמר קצר על השורש "אפ". לשורש זה ישנן כמה משמעויות בעברית:
- "אף" - האיבר שבמרכז הפנים. האיבר הזה מציין את עיקרו של האדם, עד כדי כך שבהלכות עדות ואישות, כדי להתיר אישה מעגינותה, הדיינים דורשים מעדים עדות שהם ראו את פרצוף הפנים של הבעל המת יחד עם האף, שכן הוא הסימן המובהק ביותר להכרת הפנים. לפי זה, האף הוא העיקר ומה שמחוץ לו טפל.
- "אף" - מלשון ריבוי ותוספת: "לא זו אף זו", או "וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר ה', י"ב). כאן המילה "אף" משמשת במשמעות של "גם", המציינת את מה שטפל ושולי.
הרב קוק מבאר שדווקא העובדה שאותה מילה משמשת גם לעיקר וגם לטפל, מלמדת שגם מה שנראה כטפל הוא בעצם עיקר.
הדבר משקף את היחס בין הפנים לחוץ בתפקודו של העולם: במישור החיצוני המציאות מתנהגת כמו שיטת הרמב"ם, והפנימיות היא כמו שיטת הבעל שם טוב. אדם אינו צריך להתהלך בעולם מתוך מחשבה שלכל פרט קטן יש משמעות גלויה עבורו כדי שלא יאבד את שפיותו, שכן הקב"ה רוצה שהאדם יחיה בעולם שיש בו הבחנה בין עיקר לטפל. אולם, מצד ההנהגה הא-לוהית הפנימית-פנימית, לכל דבר יש משמעות, ואפילו עלה שנופל תורם לתהליך הכללי ולהגעה אל המטרה הסופית.
...והוא - כי ודאי בכל מדה ומדה שהוא ית"ש מודד לנו, נבחין שני עניינים, הנראה והנסתר; דהיינו, הנראה הוא השכר והעונש, למי שנמדדה לו המדה ההיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה; והנסתר היא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מדותיו, להביא בהן את הבריות לתיקון הכללי. כי כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכעניין שאמרו (ברכות ס, כגירסת ע"י [=עין יעקב]), "כל מאי דעבדין מן שמיא - טב"...
לעתיד לבוא יתברר למפרע שגם המאורעות שהיו מקולקלים ושליליים הם חלק מן הטוב. אולם הכרה זו תהיה אפשרית אך ורק בנקודת הזמן העתידית ולא במציאות הנוכחית.
בכל זאת, גם אם נניח שבסוף ייצא טוב מכל הרע, נותרת השאלה לגבי מצבו של ההווה. הידיעה שבסוף יהיה טוב אינה מנחמת ביחס להווה, אלא אם כן נאמר שבסוף יתברר שגם ההווה עצמו היה טוב. אמנם בתוך ההווה הנוכחי הדבר אינו עוזר, אלא נדרש שבעתיד יתברר למפרע שהיה לו משמעות.
...והם הם דברי הנביא (ישעיהו יב, א), "ישוב אפך ותנחמני", כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה.
'המטרה מקדשת את האמצעים' - במובן החזק של המילה 'מקדשת': כלומר, רטרואקטיבית נותנת קדושה לאמצעים.
כי הקב"ה אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו, ואינו דוחה הרשעים בשתי ידים; אלא אדרבה, מצרפם בכור להתקן, ולצאת מנוקים מכל סיג. והכוונה זאת אחת היא לו ית' בכל מעשיו שהוא [עושה] עמנו, להימין ולהשמאיל, וכמו שביארנו לעיל.
"להימין ולהשמאיל" - הכוונה היא לדברי חז"ל: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידים" (סנהדרין ק"ז, ב').
ואמנם צריך שתדעי כי כל מעשה ה' נורא הוא, ורחב ועמוק לאין תכלית, כעניין שנאמר (תהלים צב, ו), "מה גדלו מעשיך ה'";...
כוונת הפסוק "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהילים צ"ב, ו') היא שמעבר לכך שהדברים הגדולים בבריאה הם בעלי ערך רב, הרי שגם הדברים שנראים קטנים ושוליים הם בעצם גדולים ומשמעותיים.
יסוד זה מתבאר מתוך המעשה שבו אדם קנטרן ניסה להכעיס את הלל הזקן ופתח בשאלות קטנוניות על מבנה גופם של עמים שונים. על כך השיב לו הלל בכל פעם בנוסח: "שאלה גדולה שאלת בני", ובכך לימד שגם הדבר הקטן והפרטני שהאדם מבקש לברר, טומן בחובו משמעות גדולה וחשיבות עמוקה (שבת ל"א, א').
...והקטן שבכל מעשיו יש בו כל כך מן החכמה הרבה והעמוקה, שאי אפשר לרדת לעמקה לעולם, והוא עניין הכתוב (תהלים שם), "מאד עמקו מחשבותיך".
במדע הדברים הללו הפכו להיות טריוויאליים, שהרי המדענים מסיקים מסקנות על אופן ההתהוות של כל הקוסמוס מהתבוננות בחתיכת חומר קטנה שאי אפשר לראות במיקרוסקופ.
והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, אלא שטחיותם הוא הנראה, ותוכיותם האמיתי מסתתר, כי הרי התוך הזה שוה בכולם - שכולם רק טוב ולא רע כלל, וזה אינו נראה ומובן עתה ודאי. אך לעתיד לבא זה לפחות נראה ונשיג - איך היו כולם מסיבות תחבולותיו ית' עמוקות להטיב לנו באחריתנו.
בכל מקום בספר בו נעשה שימוש במונח "מסיבות", הכוונה היא לפסוק בספר איוב: "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָו" (איוב ל"ז, י"ב). עניין זה דומה לביאור של רבי נחמן מברסלב, לפיו העיקרון "הכל לטובה" מתייחס למצב שבו לא רק הרע נפסק והטוב מתחיל אלא גם מתברר למפרע שכל מה שנחווה כרע, הוא עצמו היה חלק מהטוב.
מגילת אסתר היא הדוגמה הקלאסית לכך. בתחילת המגילה נאמר: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א', א') - מציאות קשה בה המלך הוא אחשוורוש ולא מלך ישראל. אחשוורוש עורך משתאות, שותה יין, מבזה את אשתו (ולפי חז"ל הורג אותה). בהמשך הוא מקבץ את כל בתולות הממלכה ולוקח בכפייה נערה יהודייה ממשפחה טובה - דבר המהווה חילול השם מוחלט. לאחר מכן, אחד משריו הגדולים מבקש להשמיד את כל היהודים, בעקבות מעשה של יהודי אחד שמסרב להשתחוות לו. דווקא מתוך שרשרת האירועים הקשים הללו, מתברר שכל פרט ופרט, לאורך התהליך שנמשך תשע שנים, היה נצרך והכרחי כדי להוביל למהפך הגדול. אילו היה חסר ולו פרט שלילי אחד, לא הייתה נולדת השמחה הגדולה בסופו של דבר. ברגע השלמת התהליך מתגלה למפרע שכל אותם פרטים מורכבים היו משמעותיים לצורך הגעה אל המטרה של אורה ושמחה, וזהו עומק המושג "מסיבות מתהפך", שגם המאורעות שנראים כהפכו הגמור של הטוב, הם אלו שמסובבים ומולידים את הטוב.
אבל לא נדמה מפני זה שנשיג סוף החכמה הרבה הנכללת במעשים ההם, כי כל מה שישיג אדם אפילו ממעשי הבורא אינו אלא כטפה מן הים הגדול. ועל כן נדע שבהיות שרצה האדון להשקיף בחק טובו שזכרנו על בריותיו, הנה כל המעשים המגיעים לנו עתה על פי דרך השכר ועונש, יש בתוכם מה שאין בברם ודאי - מה שמגלגל ומסבב בטובו תמיד להשלים תיקוננו. ויש בתוך הזה מה שיתגלה לעתיד לבא מיד, שנאמר (ישעיהו לה, ה), "אז תפקחנה עיני עורים", היא הכונה, המחשבה הנראית וניכרת מתוך המעשים עצמם, שמיד שיאורו עינינו באור הדעה נבינה מן המעשה עצמו אשר נעשה. אמנם, יש ויש ודאי מן החכמה העמוקה במעשים ההם, מה שאינו ניכר ומושג מכחם של המעשים כלל;...
יש דברים שמבינים מיד בזמן הגאולה ויש דברים שייקח עוד זמן עד שנבין. גם מה שנבין מיד וגם מה שיקח זמן להבין, הכל שייך למידת טובו של הקב"ה.
...כי מרוממות החכמה העליונה הוא, שאינה ניכרת אפילו מפעולותיה. וזה וזה אינם אלא מעשי טובו ית' המשקיף עלינו לטובה, אך תמיד לפי ערכנו, ולא לפי ערכו, וכמו שביארנו; כי אין זה אלא מה שנמשך מחק שלמותו, אבל בעשותו מעשיו רק לפי מה שנוגע לנו.
(נה) אמרה הנשמה - תכלול [=סכם] גם העניין הזה.
(נו) אמר השכל - זה הכלל, שלמותו ית' מצד עצמו אינו מושג כלל, אך ברצותו לעשות בחק טובו, לפחות באותם המעשים שהם לפי ערכנו, לא יותר, שם עצות וגלגולי הנהגה להביא כל הבריות אל שלמות ותיקון, וזה הנסתר שבכל מעשיו, צד השוה שבהן. ונסתרם זה - קצת מן הקצת ממנו מתגלה וניכר מתוך המעשים עצמם, כשרוצה הקב"ה לפקוח עינינו. אפס רובו עדיין ישאר מרומם ונשגב ולא מושג כלל, מרוב עומק חכמתו ית' הנפלאה.
עד שהבריאה תתעלה לאותו גודל.
והנה צריך שתדעי כי ההנהגה המתיחסת ממש לאדון ב"ה היא הנהגת השלמות, כי הוא שלם, פועל והולך בשלמותו. ובהיות שכבר סידר ושם החוקים והסדרים למה שיגיע אל הנבראים לפי דרך הטוב ורע, הנה יחשבו תולדות החוקים והמידות ההם כדבר הבא מאליו, לפי מה שנחקק והוכן בכל מדה ומדה.
והנה צריך שתדעי כי ההנהגה המתיחסת ממש לאדון ב"ה היא הנהגת השלמות, כי הוא שלם, פועל והולך בשלמותו.
ראוי ליחס את הנהגת הייחוד לקב"ה ישירות ולראות את הנהגת המשפט כנספחת אליה.
הדבר מתבאר מתוך הלשון "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מ"ה, ז'). יצירת האור מבטאת התערבות ישירה של הקב"ה, בעוד שבריאת החושך משמעה גרימת המציאות שלו בלבד ולא פעולה ישירה. הבחנה זו קיימת רק מצד התפיסה האנושית שלנו, אך היא אמיתית ותקפה לחלוטין עבורנו.
ובהיות שכבר סידר ושם החוקים והסדרים למה שיגיע אל הנבראים לפי דרך הטוב ורע, הנה יחשבו תולדות החוקים והמידות ההם כדבר הבא מאליו, לפי מה שנחקק והוכן בכל מדה ומדה.
ואמנם, כל זמן שהנהגת הטוב ורע צריכה לשמש, מפעולת השלמות עצמו ימשכו הפעולות הבאות מחוקי הטוב ורע;...
גם הנהגת היחוד פועלת דרך הצינורות של הנהגת הטוב והרע.
...וזה, כי על כל פנים מקור הכל הוא השלמות, ואפילו מה שנעשה לפי הטוב ורע, הוא סיבוב וגלגול שהולך אל נקודת השלמות, אלא שכל זמן העלם הייחוד צריך שילכו הדברים כסדר הזה.
על כן מן השלמות עצמו ימשכו ממילא הפעולות ההמה, כיון שלפי הרצון והחכמה העליונה אותם הדברים צריכים לצאת ממקור השלמות עצמו כל זמן העלם הייחוד. וסוף כל סוף, פרי פעולת השלמות יהיה, החזיר כל הנהגה אליו לגמרי... והרי זה עניין שלישי להבחין בכל מידה ממידותיו ית', והוא, הימשך תולדות המידה ההיא מכוח פעולת השלמות עצמו, והרי זה כמו דבר אמצעי בין השלמות ובין המידה לפי ענינה, והוא מתחלף בכל מידה לפי התחלף עניין המידה, כי לפי ענינה כך היא מתפעלת מן השלמות. ויש להבחין גם באמצעית הזאת ענינה העצמי ודרך היעשותו, וכמו שנבאר להלן.
ביארנו קודם שהנהגת הייחוד פועלת בסתר בתוך הנהגת המשפט ומניעה אותה. כאן הרמח"ל אומר שיחד עם זאת הנהגת הייחוד מורגשת בגלוי בצורה מסוימת, שכן מדי פעם הקב"ה נותן רמזים שהכל עתיד להיות לטובה.
השפעה זו מגיעה דרך הצינור של הנהגת הטוב והרע, ומכאן שגם הנהגה זו מהווה חלק מהנהגת הייחוד. חשיפת האופן שבו הנהגת הטוב והרע משתלבת בתוך הנהגת הייחוד דורשת עבודה מיוחדת, מה שהרמח"ל קורא "העניין השלישי" - ההנהגה הנעלמת. לשם כך, יש להבין תחילה את שתי ההנהגות הראשונות, ורק לאחר מכן לבצע את הסינתזה ביניהן.
ואמנם עוד יש לנו לדעת, שכל העניינים האלה כולם תלויים רק ברצונו ית', שאין להם לא מציאות ולא הויה וקיום כלל אלא ברצונו ית', השולט ביכולתו הבלתי בעלת תכלית, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמדו. ועל כן כח רצונו ית' נודע בכולם, שהוא לבדו המקיימם בכל עניניהם, בכל חלקיהם ופרטיהם, כמו שכל הנבראים עצמם הוא לבדו המקיימם בכל תכונותיהם וכל אשר בהם, שאין להם ולא לשום עניין שבהם מציאות זולתו.
(נז) אמרה הנשמה - זה פשוט אצלי ואין לי ספק בו.