הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 18, פסקה ע' - זיכוך הגוף על ידי הנשמה
סיכום שיעור 18 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
נחזור על פסקה ע'.
(ע) אמר השכל: הכוונה העליונה, הלא שמעת כבר, היותה אך להטיב אל האדם, לזכות במעשיו במה שיתקן עצמו וישלים בריאתו.
בשיעורים הקודמים הוזכרו שתי הנהגות ה' בעולם: ההטבה והייחוד.
אך להיטיב אל האדם לזכות במעשיו במה שיתקן עצמו וישלים בריאתו...
אם מציבים את ההטבה לאדם כתכלית הבריאה, אז האדם נדרש לבחור בין טוב לרע ובין אור לחושך. יש באדם חלק מאיר - הנשמה, חלק מחשיך - הגוף.
...והרי כאן עניין החסרון והשלמות שזכרנו למעלה. כי הא-לוהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי לאור באור קדושתו ית' מפני מזגו השפל,...
במצבו הנוכחי הגוף מהווה חציצה בפני דעת א-לוהים, בין בשל התאוות והצרכים הפיזיים, בין בשל הרגשות והשכל הארצי השוכנים בו. אמנם לגוף יש שכל (הנמצא במוח), אך מדובר בשכל סובייקטיבי - הרי גם מחשבותינו המופשטות תלויות בנתונים הביולוגיים שלנו ומהוות פונקציה של ההכרה האנושית.
עניין זה נרמז בתלמוד בדיון על מצוות שילוח הקן: כאשר רואים קן ציפור והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, אם רוצים לקחתם אז יש מצווה לשלח את האם, שנאמר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב, ז'). כמו עבור כל מצווה, ישנם פרטי הלכה למצוות שילוח הקן, ואחד מהם הוא שהקן המדובר נמצא על הארץ או על העץ, ולא בשובך או תלוי באוויר בענף מדולדל, כפי שנאמר במפורש בתורה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ" (דברים כ"ב, ו').
בגמרא (חולין קל"ט, ב') נשאלת השאלה: מה ההלכה אם הקן נמצא על ראשו של אדם? המסקנה היא שחייבים לשלח אף על פי שאינו על הארץ או על העץ, משום שראשו של האדם עצמו נקרא אדמה על פי הפסוק: "וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל ב' ט"ו, ל"ב). נמצא אפוא שגם ראש האדם הוא חלק מן האדמה, ולכן צריך לשלח את הקן.
המהר"ל מפראג מבאר שכוונת הגמרא היא להסביר את טיבו של שכל האדם. הראש הוא משכן השכל, והאדם, על אף כל מעלתו ומופשטותו, נותר עדיין אדמה. זוהי סובייקטיביות של שכלו של האדם הבאה מצד הגוף. גם הפילוסופיה עמדה על קושי זה, ובסוף המאה ה-18, הרבה אחרי הגמרא והמהר"ל, הפילוסוף עמנואל קאנט הגיע למסקנה שאין שכל אובייקטיבי טהור וכל המחשבות המופשטות של האדם תלויות בחושים שלו. (מאז המסקנה הזו של קאנט, הפילוסופיה ירדה ממעלתה).
הנחת יסוד של הסובייקטיביות של השכל עולה גם ב"שמונה פרקים" לרמב"ם. בפרק השביעי (שם) הרמב"ם אומר שאפילו למשה רבנו נותרה מחיצה אחת בינו לבין דעת א-לוהים אמיתית והיא ששכלו היה נתון בגוף, ולכן הקב"ה אמר לו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ "(שמות ל"ג, כ"ג).
הסובייקטיביות חלה גם על מחשבות על עצם קיום האדם. הטענה של הפילוסוף דקארט 'אני חושב משמע אני קיים' מוכיחה רק שמוחו של דקארט בנוי באופן כזה שטיעון מעין זה משכנע אותו.
שאלה: האם שכל אובייקטיבי מוגדר כשכל נטול רגשות?
תשובה: זה שכל נטול הכל, ובפרט נטול רגשות וחושים. השאלה היא האם דבר כזה קיים במציאות האנושית. קאנט טען כי בתחומי המתמטיקה אנו מוצאים בחינה של שכל אובייקטיבי, אך קאנט טען את זה בטרם התחוללו המהפכות הכבירות בעולמות הלוגיקה ויסודות המתמטיקה, שכן כבר במאה ה-19 החלו לשאול שאלות על עצם הנחות היסוד של המתמטיקה מבלי למצוא להן מענה.
שאלה: מלבד השפעות הגוף על הנפש, האם מתקיימת במקביל השפעה הפוכה שבה הנפש מקרינה על גופה?
תשובה: זוהי המדרגה העליונה שאנו מכנים בשם נשמה. הפילוסופיה לא יודעת להשתמש בנשמה - אלא רק בנפש. פה טמון הקושי הגדול: האדם שרוי בדואליות. בהרגשתנו הפנימית, לא חושית, אנו מרגישים כי יש בתוכנו ניצוץ א-לוהי, "חלק א-לוה ממעל" (איוב ל"א, ב'), שהוא אובייקטיבי, אלא שקשה לקבוע את הגבולות בין החלק הזה לבין החלק החומרי שלנו. זו הסיבה שבמהלך ההיסטוריה אנשים לפעמים האמינו בישות טרנסצנדנטית, ולפעמים לא.
כי הא-לוהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי לאור באור קדושתו ית' מפני מזגו השפל, כי אין לבא אל שער המלך ולבקר בהיכלו אלא שלמי ההכנה, קל וחומר ממלכותא דארעא.
כאשר אדם בא אל מלך בשר ודם, הוא נדרש להופיע בבגדי פאר, מתוך הכנות ונימוס מדוקדקים. קל וחומר שכך הוא הדין בבואו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
וזה החשך אשר מוטבע הוא בחוקו של הגוף הזה, הוא השם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, ועושה אותו עלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו.
בתוך הגוף החשוך שוכנים התאוות וכל הצדדים השפלים שבאדם.
וזאת שנית - עשה הנשמה הטהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו ולקדשו.
מצד אחד, הנשמה נמצאת בתוך הגוף כמו בכלא, ומצד שני, יש לה משימה לזכך את הגוף ולהפוך אותו למשכן של השכינה ודעת א-לוהים.
קיימת סתירה פנימית במצבו של האדם שכן לפעמים הוא חושב את עצמו כנשמה ולפעמים כגוף. לעיתים אדם מרגיש את עצמו כקוף מאוד משוכלל. בפעמים אחרות הוא חש זרות לעולם הזה ונוסטלגיה לאיזה עולם אחר. תחושה זו מעידה שהאדם לא שייך לעולם הביולוגי הפשוט, אלא אם נטען שיש פגם ביולוגי בנפש האדם. מאבק בין שני הצדדים הללו של האדם לא נפתר בעולם בפילוסופיה הכללית וגם לא בנפשו של כל יחיד ויחיד.
במדרש רבה מסופר שביום הראשון של המעשה הקב"ה עשה את השמים מהעליונים ואת הארץ מהתחתונים. ביום השני הוא עשה רקיע מהעליונים, בשלישי - צומח מהתחתונים, ברביעי - מאורות מהעליונים, ובחמישי - עופות ודגים מהתחתונים. כאשר ביום השישי הקב"ה רצה לברוא את האדם, הוא חשש שאם יברא אותו מן העליונים תיווצר קנאה אצל התחתונים ולהיפך. לכן הוא עשה את גופו של האדם מן התחתונים ואת רוחו מן העליונים. כך נוצר שלום בעולם (בראשית רבה י"ב, ח'). אולם דווקא מאז יש מלחמה בתוך האדם עצמו - השלום בעולם הוליד את חוסר השלום באדם. התפקיד המוטל עלינו הוא לאחד עולמות שבמהותם זרים זה לזה, עד שלפעמים זה מביא לייאוש ולמאיסה בחיי הגוף או בחיי הנשמה, בשל הקושי לסדר הרמוניה בין שני המרכיבים של האדם. אולם מתוך דברי הרמח"ל עולה עמדה אופטימית, לפיה הנשמה ניתנה כדי לטהר ולקדש את הגוף.
כל ההסבר הנ"ל ניתן לפי מגמת ההטבה. על מנת שתתקיים הטבה, האדם נדרש לבחור בין טוב לרע ובין המסרים העולים מגופו לבין המסרים היורדים מנשמתו.
זה מה שצריך להבין, כי אין סוף הכוונה בביאת הנשמה בגוף לשתחיה אותו בחיי ההבל האלה,אבל עיקר ביאה זו הוא לזכך אותו...
אפשר לחיות חיי הבל, אבל עיקר ירידת הנשמה לגוף אינה לצרכי הבל ונהנתנות אנושית אלא לשאוף לזכך את הגוף.
...זיכוך ממש, להעלותו משפל מדרגתו החומרית וחשכה אל המדרגה העליונה, להיות כמלאכי השרת.
המטרה של ירידת הנשמה אל הגוף היא להעלותו מחשקת החומריות. לאדם יש מצב קיום, שלא מצוי הרבה אבל הוא קיים, שהוא המטרה של ירידת הנשמה אל הגוף.
ודבר זה מצאנו כבר במשה רבנו ע"ה, שזכה וזיכך את חומריותו, עד ששב למדרגת מלאך ממש, וכבר ראו כל ישראל כי קרן עור פני משה.
יש להבין מהי ההקרנה הזו של אור פני משה רבינו ומדוע מדובר בחידוש. הרי לכל אדם חי יש אור פנים, לעומת אדם מת שאין לו אור פנים. (האומנים הגדולים נבחנים בדיוק ביכולת שלהם לבטא את אור הפנים - שקשור לעיניים). הרב אשכנזי (מניטו) היה מלמד כי את מה שנמצא אצלנו רק בפנים משה רבנו הצליח להביא בכל גופו - כל הגוף שלו האיר בהארת הפנים, ולכן בפניו היתה תוספת אור.
חנוך ואליהו נתעלו לשמים בגופם ממש, אחר אשר זככו את חומריותם זיכוך גדול.
ההתעלות של חנוך ואליהו כללה גם את הגוף עצמו, למרות שאין אנו מבינים כיצד בדיוק הוא נכלל.
אך הדרך אשר בו תוכל הנשמה לזכך את גופה, הלא הוא במעשה המצוות וקיום התורה, כי נר מצווה ותורה אור.
זה ציטוט הפסוק: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו', כ"ג).
וכל מה שהיא מרבה לקנות תורה ומצוות - מרבה זיכוך לגוף ההוא, וזכות לעצמה - שהיא מקיימת רצון קונה.
כאשר אדם מקיים מצווה, נוצר זיכוך.
הדרשנים מסבירים שזכות אבות היא זַכּוּת אבות - מה שהאבות זיככו את הדורות שלפנינו. מי שיש לו זכות אבות מתחיל מנקודת התחלה משופרת וטובה יותר, בזכות מה שאבותיו זיככו קודם לכן.
שאלה: הרב אמר שבריאת האדם חציו מהתחתונים וחציו מהעליונים עושה שלום בעולם. מצד שני, הרב אמר שככל שהאדם מתעלה כך הוא מזכך את הגוף שלו ומביא אותו למדרגה של העליונים. האם זה מעורר את השלום בעולם?
תשובה: על ידי שהדם מזכך את הגוף, הוא מעלה אותו ואת העולם כולו שהיה שותף ביצירת הגוף. ניתן לומר, למשל, שכאשר הקב"ה רואה צדיק כמו הרב קוק, הוא אומר לכאורה שהיה כדאי לברוא את הדינוזאורים (ואשרי הדינוזאורים שהשתתפו בתהליך האבולוציוני שהביא עד הרב קוק...).
שאלה: מדוע כתוב כאן שעל ידי הזיכוך האדם מגיע למדרגת מלאכי השרת, כאשר בפסקאות קודמות ראינו שהוא נמצא למעלה ממלאכי השרת מכוח הבחירה החופשית?
תשובה: זוהי תחנת ביניים בלבד. בהמשך הרמח"ל יסביר את הדברים ביתר הרחבה.
(עא) אמרה הנשמה: מצאנו תועלת שלמות לגוף, וזכות לנשמה, אבל לא תועלת שלמות לנשמה.
הסיבה לשאלת הנשמה כאן היא שהגוף לכאורה עובר תהליך של זיכוך ועל ידי זה יש לו תועלת - תוספת שלמות, ואילו לנשמה יש אמנם יותר זכות אך עדיין לא הוסבר איזה שינוי מהותי היא עצמה עוברת ואיזו תועלת יש לה מהחיבור עם הגוף. על כן עולה תמיהה האם אין כאן חוסר הוגנות. תמיהה זו באה מתוך תביעה עמוקה לאחדות ולצדק, כי הקב"ה לא מקפח שכר שום בריאה.
(עב) אמר השכל: עוד נדבר מזה בס"ד.
נשלים עתה ענייננו. הנה זה הזיכוך הוא עיקר הפעולה אשר לנשמה בעולם הזה, ואחר זה יש לה עניינים אחרים, ואין כאן מקום ביאורם. ועל עניין זה אמרו (זוהר ח"א, מדרש הנעלם, קטו, א), "ר' חייא אמר, תא חזי - עד שהגוף עומד בעולם הזה, הוא חסר מן התשלום לאחר שהוא צדיק והלך בדרכי יושר ומת ביושרו - נקרא שרה בתשלומו" , עכ"ל.
זהו ציטוט מספר הזוהר האומר כי אברהם ושרה מייצגים את הנשמה ואת הגוף. בהתחלה הם נקראים אברם ושרי, ולאחר מכן אברהם ושרה, ובכך מתבטא שינוי שעוברים הגוף והנשמה.
הפירוש הזה מובא על ידי הרשב"א כדי למתוח עליו ביקורת חריפה. היה בפרובאנס חכם בשם רבי לוי בן אברהם שכתב דרושים על ספר בראשית ושם הסביר שאברהם ושרה מסמלים חומר וצורה, י"ב השבטים הם י"ב מזלות, וכל התורה כולה עד הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם..." (שמות י"ב, ב') אינה אלא משל בלבד. הרשב"א יצא בחריפות רבה נגד הפרשנות האלגורית הזו. כתוצאה מכך, התפתח ויכוח חריף בין חכמי ספרד ופרובאנס סביב הפירושים הללו ולימודי פילוסופיה בכלל. מבלי להיכנס לתוצאות הסופיות של ויכוח זה, נעיר שהפירושים הללו מופיעים גם בספר הזוהר אלא שהזוהר לא ביקש לטעון שהפירוש האלגורי סותר את המציאות ההיסטורי. דווקא סתירה זו היא זו שהפריעה כל כך לרשב"א.
לאחר הזיכוך שהגוף עובר בעולם הזה, יש לו מדרגות נוספות בהמשך - בין אם לאחר המוות ובין אם לאחר תחיית המתים. עניין זה עתיד להתבאר בהמשך הספר.
והנה זה כל פרי צדקתה - עילוי כבודו של מקום ב"ה, המתעלה בשלמות בריותיו, שהכל ברא לכבודו, וזה כל אשר יולד מן המעשה הטוב כלפי מעלה, אשר על כן נקבע לו שכר מלמעלה, כי כנחת רוח שעשה לפניו ית', כן יעשה לו.
יוצא מכך שהמטרה הכוללת של כל עבודת האדם בעולם הזה היא קידוש השם. לכן מבואר בהלכות תשובה, בברייתא של ארבעה חילוקי כפרה (יומא פ"ו, א'), כי העוון החמור ביותר הוא חילול השם - יותר חמור מכל העבירות שדינן מיתת בית דין או כרת.
אך החטא גורם - חטאו של אדם הראשון לעבור כוס המיתה על כל הברואים, ואין מקוה.
אילו ניתן היה להסתפק בקידוש השם בלבד, היה האדם זוכה לשלמותו המלאה כבר בעולם הזה ולא היה נזקק כלל למוות. מציאות המוות בעולם אינה מלכתחילה אלא בדיעבד.
"ואין מקוה" - אין עוד תקווה או מפלט להימלט מן המוות.
צריך להבין מה זה חטא אדם הראשון. פה הרמח"ל לא נכנס לעומק הדברים, הוא דיבר על זה בספר דרך ה'. כאן הרמח"ל רוצה לדבר על העתיד ולא על העבר.
על כן לא תעצור כוח הנשמה לעשות הזיכוך הזה קודם המיתה, וזהו עניין הצדיקים שמתו בעטיו של נחש, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא יז, א), שלא יכלו להשתלם אפילו ברוב מעשיהם בלא זה.
התלמוד (בבא בתרא י"ז, א') מספר על ארבעה אנשים מיוחדים (בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד) שמתו "בעטיו של נחש". הפירוש הרגיל של דברי התלמוד אלה הוא שבגלל הנחש נגזרה מיתה על כל החיים והאנשים הללו, למרות שהם היו צדיקים לגמרי, לא יכלו שלא למות.
אולם הרמח"ל מסביר את דברי התלמוד באופן קצת שונה: שהצדיקים הללו מתו כי לא יכלו להימלט משפלותו של העולם שדבקה בהם, ולא מצד בחירתם העצמית.
אבל אחר ששב העפר אל הארץ כשהיה, וזוהמא שהטיל נחש בחוה פסקה ממנו לגמרי, אז כשישוב ויבנה - תרד בו הנשמה בכל תוקף מעשיה הטובים וזיו אור העליון שנהנית ממנו בגן עדן כפי מעשיה,...
כאשר הגוף נרקב בקבר, הנשמה מתענגת בגן עדן. טיבו של אותו עונג הוא ההנאה מזיו המעשים הטובים שהיא עשתה בעולם הזה. יוצא שהנשמה קונה לעצמה בעולם העליון עוצמה שלא היתה לה מקודם, וכאשר היא חוזרת להתחבר אל הגוף בתחיית המתים:
...ותאיר בו בגופה אור גדול, שבו יזדכך לגמרי, ושב ורפא לו מכל הרעות אשר נעשה עלול להם בראשונה. ועניין זה נתפרש במדרש הנעלם, פרשת וירא, וזה לשונו, "אמרו רז"ל - הנשמה, בעודה במעלתה ניזונת באור של מעלה, ומתלבשת בו, וכשתכנס לגוף לעתיד לבא - באותו אור ממש יכנס" וכו', ע"ש. ועוד שם (קטז, א), הקב"ה מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה, ונפקא מיניה כל זוהמא בישא", ע"ש.
הרעיון הזה כתוב כבר בספר הזוהר.
והנה בידינו עתה עניין עבודת האדם ועניין קיבול שכרו, הם הם שני הזמנים הכוללים כל מציאותו. כי עתה בעולם הזה הנה הגוף גס וחשוך בעל החסרונות, ויש לנשמה להגביר עליו ההארה והקדושה לזככו ולזהירו. וכשנשלם הזיכוך הזה - הוא זמן קבלת השכר, כי יחדיו יהיו לקבל שכר טוב כל הימים.
הנשמה עתידה לזכך את הגוף באמת. בינתיים היא מתאמצת ככל יכולתה אך אין בידה להשלים את המשימה לגמרי. לכן נצרך שהגוף יתפרק ויירקב בעפר, ורק לאחר מכן, כאשר ייבנה ויקום מחדש, תוכל הנשמה לזככו לגמרי.
בתחילת ספר "מסילת ישרים" הרמח"ל מבאר שהאדם לא נברא עבור מצבו בעולם הזה אלא עבור מצבו בעולם הבא לאחר תחיית המתים.
ואמנם, מה שצריך להבין עתה הוא שיעור כוחה של הנשמה שניתן לה לעמוד בתוך הגוף הזה.
כעת, בעולם הזה, כוח של הנשמה הינו מוגבל. עם הזמן, חדירת הנשמה בתוך התרבות האנושית הולכת וגוברת. אחת הסממנים של הזיכוך שנעשה על ידי הנשמה הוא ההתפתחות של המוסר האנושי: במהלך ההיסטוריה האנושות התעלתה ממצב של פראיות נוראה אל זיכוך מוסרי, ואפילו אל הופעת הקדושה בכנסת ישראל, אך זה לקח הרבה זמן.
החיבור בין הגוף לנשמה לא המתין לזמן הראוי לו. גם תורת א-לוהים לא ניתנה בעתה המקורי לאחר אלף דור אלא הוקדמה וניתנה כבר לאחר 26 דורות, כאשר 974 דורות נדחסו ונקמטו בטרם עת, כפי שכתוב בספר איוב (כ"ב, ט"ז) "אֲשֶׁר קֻמְּט֥וּ וְלֹא עֵ֑ת נָהָר, יֻצַּק יְסוֹדָם". כתוצאה מכך נוצרה דיסהרמוניה עמוקה בין התורה לבין עם ישראל, ובין הנשמה לבין הגוף. דיסהרמוניה זו באה ליצור דינמיקה של עליה מתמדת.
וזה, כי אם היה כוחה רב ואורה גדול מאוד - ודאי הייתה נותנת הארה גדולה כל כך לגוף שהיה מתעלה במציאותו, וחסרונותיו היו נשלמים רגע אחד, ויצר הרע - הוא העיקר בחסרונות שרצה בם האדון ב"ה לצורך הבחירה והשכר ועונש - הנה לא היה שולט באדם כלל, כמו שאינו שולט במלאכים מפני רוב הארתם ושלמות ידיעתם וחשיבותם. תדעי לך שהרי לעתיד לבא נאמר (ישעיהו יא, ט), "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה";...
בזמן שדעת א-לוהים שרויה ומאירה בעולם, יצר הרע לא יכול לשלוט באדם. חז"ל אמרו שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג', ע"א). גם הרמב"ם אומר ש"אותן רעות גדולות שבני האדם גורמים זה לזה בשל המטרות והתאוות והדעות והאמונות – כולן גם כן באות בעקבות העדר, כי כולן נובעות מבורות, כלומר מהעדר חכמה" (מורה נבוכים ג', י"א).
יש יצר הרע שבא מהתאוות השפלות של האדם ויש לאדם הגבלות נוספות מצד הטבע וההכרה הסובייקטיבית של האדם היוצרים מסך בינו לבין דעת א-לוהים.
ובאותו הזמן נאמר (יחזקאל לו, כו), "והסירותי את לב האבן מבשרכם" וגו', "[וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר]" לגודל מעלת הנשמה שתגדל בזמן ההוא. ואמנם מצד אחר, הנה אם הייתה הנשמה במציאותה העצמי שפלה ולא גדולה, לא הייתה יכולה לעמוד בכל כך יקר וגדולה אשר יעשה לה לעתיד לבא, להיות יותר ממלאכי השרת.
הנשמה צריכה להיות קטנה כדי שלא תזכך את הגוף באופן מידי וממילא תאפשר את הבחירה החופשית, ובמקביל להיות גדולה כדי להתכונן למצבה העתידי.
"לב בשר" - זה משל. אם עכשיו הלב נקרא "לב האבן", למרות שהוא בשר, משמע ששני הביטויים אינם כפשוטם.
אבל העניין הוא, שהנשמה במציאותה ושורשה גדולה היא מאוד מאוד, אבל כדי שתבוא בגוף הזה הנה הקב"ה ממעט אורה וכוחה, ומשאיר לה רק אותו השיעור הראוי לגוף בעולם הזה.
זה לא הגוף שמקטין את הנשמה אלא פעולה מלמעלה - כלומר, ה' הקטין את כוחה של הנשמה.
והנה היא באותה שעה כירח זאת שנאמר לה (חולין ס, ב), "לכי ומעטי את עצמך", ולעתיד לבא (ישעיהו ל, כו), "והיה אור הלבנה כאור החמה".
אור הלבנה יגדל, אבל אז גם אור השמש יגדל, ואז אור הלבנה יגדל שוב וכן הלאה. כך גם כוח הנשמה יגדל יותר ויותר.
והנה בידה טובה - להתעלות מעילוי לעילוי עד תקפה העליון, לפי שלמות מעשיה. והנה לפי מיעוט הכוח אשר ניתן לה בעולם הזה, היא עומדת סוגרת ומסוגרת בתוך הגוף העכור הזה כל ימי צבאה, להתנסות ולהבחן בניסיונות היצה"ר, שעל כן הושם באדם, וכמאמרם ז"ל (זוהר ח"א, קו, ב), "לא נברא יצה"ר אלא לנסות בו את בני האדם". ולפי כשרון מעשיה - כך זוכה לעצמה עילוי, להתעלות ממדרגה למדרגה. והנה בזמן הגמול אז מוצאות כל הנשמות פעולתם אתם, ומתעלות במעלתם על פי מעשיהם, ובמעלתם זאת ישובו ויזככו את גופותיהם בזמן התחייה, ויתענגו על רוב שלום לנצח נצחים, וכמו שביארנו לעיל.
כאשר הנשמה תשוב אל הגוף, היא תבוא בכוחות מוכפלים ומכופלים.