הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 19, פסקה ע"ב - זיכוך הגוף על ידי הנשמה
סיכום שיעור 19 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
בשיעורים הקודמים הזכרנו כי מציאות האדם מורכבת משני מרכיבים: גוף ונשמה. לעומת זאת, לבעלי החיים יש גוף ונפש. ההבדל הוא שגוף ונפש שניהם תוצר של הטבע, שכן הטבע הינו מספיק משוכלל כדי להוציא ישות בעלת תחושה ורגשות, ואף מידה מסוימת של אישיות. אולם הנשמה באה מן העליונים, ומה שבא מן העליונים ניחן בתכונה שאינה מצויה בטבע, והיא החירות. אין חירות בטבע, אך יש חירות בנשמה. מאחר שהנשמה היא בת חורין, יש לאדם בחירה חופשית. בשאר הבריאה אין בחירה חופשית וזה מה שגורם לאפיקורסים לטעון שאף באדם אין בחירה חופשית. הויכוח עם הדעה הזו נמשך עד עצם היום הזה, ותומכיה משתמשים בימינו אפילו בטענות פסאודו-מדעיות.
האדם הוא יצור משונה מאוד. מצד אחד, הוא דומה לקוף, ומצד שני הוא גדול ממלאך. מצד היותו כקוף, הוא ממלא את כל הפונקציות של הקוף (עד להעוויות הפנים...). דבר זה מפתה מאוד את האדם לחשוב שהוא רק "קוף משוכלל". מצד שני, יש באדם מרכיב הבא ממקום גבוה מאוד, קרוב לא-לוהות, ובגללו האדם מחשיב את עצמו כמלאך, ואולי אף כא-לוה. המתח בין שני הצדדים של האדם, הגוף והנשמה, הוא אדיר, וקשה מאוד, עד בלתי נסבל, לחיות עם מוקד כפול כזה.
שאלה: האם גם מלאך הוא ישות שהינה רוחנית מצד אחד ושייכת לטבע מצד שני?
תשובה: המלאך הוא חלק מן הטבע הרוחני, שכן יש טבע גשמי ויש טבע רוחני, ושניהם טבע הם. למשל, המלאכים וכוכבי הלכת נזכרים באותה ברכה: "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו" (ברכת "יוצר המאורות" שלפני קריאת שמע של שחרית). מכך שהמשרתים העליונים נזכרים לאחר השמש והירח, אפשר להסיק שהם עניין אחד.
שאלה: האם הבחירה החופשית נמצאת בנשמה בלבד או שהיא באה ממלחמה בין הנפש לבין הנשמה?
תשובה: מקור הבחירה הוא בנשמה, אלא שהבחירה באה לידי ביטוי מעשי כשיש נפש, כלומר במפגש עם הגוף. המפגש עם הגוף יוצר ישות כלאיים, שהיא נפש וגם נפש. בספר "דרך ה'" (חלק ג', פרק א') הרמח"ל מבאר שהאדם בנוי משבע מדרגות: גוף, נפש, נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הגוף הוא החומר. הנפש נמנית כאן פעמיים: גם כנפש אדם בתור בעל חיים וגם כחוליית הקשר שבין היותו בעל חיים לבין נשמתו.
שאלה: האם אפשר לומר גם שאחד המרכיבים הוא הבגד?
תשובה: אפשר להוסיף בגדים, אך הגוף עצמו הוא כבר מין בגד, ולכן אין הבדל מהותי בין הגוף לבין הבגד. כשם שלא נאמר על אדם שיש לו גם חולצה וגם סוודר, אלא שיש לו בגדים, שהרי חולצה וסוודר הם קטגוריה אחת, כך הגוף והלבוש הם קטגוריה אחת. התורה אומרת: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א). "כתנות העור" הן הגוף. קודם לכן האדם היה ללא בגדים, ללא גוף, כמו שנאמר: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים" (בראשית ב', כ"ה).
משכן הבחירה נמצא ברוח, אבל מקורה בנשמה. לעומת הספר "דרך ה'", בו הרמח"ל מדבר על שבע המדרגות הנ"ל, בספר הזה הוא מדבר רק על שני מקורות, נשמה וגוף, שמערכת היחסים ביניהם מתוסבכת ומסובכת.
הגוף הוא קליפה המאפשרת לאדם להיאחז בעולם הזה, אבל האדם קיים גם בלי הקליפה הזו. הוא יכול לחיות בלי תחושות ורגשות, ואדרבה, כך הוא עילאי יותר. זה דומה לתינוק החושב שאין לו קיום בלא בקבוק חלב או מוצץ, אף על פי שכפי שאנחנו יודעים הוא יכול להסתדר בלעדיהם.
היה מקום לומר, כדעת הרמב"ם, שהנשמה היא העיקר בלא הגוף, ושאפשר להתקיים בלא גוף. אבל המקובלים נוטים לבקש את ההרמוניה שבין הגוף לנשמה, ולא זהות ביניהם. אין כאן מוניזם, אלא יש כאן דואליזם, המביא בסופו של דבר לידי סינתזה כלשהי.
עסקנו במערכת היחסים הראויה להיות בין הנשמה לגוף, לעומת מה שהיא בפועל. במציאות העולם הנשמה אינה מזככת את הגוף, ונוסף לכך הגוף מאפיל על זוהר הנשמה. לעתיד לבוא, זה מה שראוי להיות, הגוף ישמש כלי ביטוי לנשמה והנשמה לא רק תתבטא דרכו אלא גם תשמש גורם המזכך אותו. תחיית המתים בגוף ובנשמה היא מציאות אחת, שקשה לנו להשיגה, כי אינה מתקיימת לפי הפרמטרים הידועים לנו בעולם הזה.
שאלה: מה זה זיכוך הגוף?
תשובה: המושג של זיכוך הגוף רחוק מאתנו היום וקשה להסביר אותו. זה כמו לספר על מחלה שאינה קיימת עוד בימינו ולא יודעים מה מרגישים בה. אבל יש לנו אינטואיציה מסוימת לגבי המושג של זיכוך הגוף דרך אותם יחידי סגולה מהעבר: משה רבנו, חנוך, אליהו, רבי יוחנן [ראו את הדיון בהמשך השיעור]. נוסף לכך, אף על פי שהגוף והנשמה באים ממקומות שונים, בשורש שורשם הם באים ממקום אחד, שאם לא כן הנשמה לא הייתה נופלת לגוף. לכן אפשר לחשוב על מצב עתידי שבו הגוף נעשה דבר חביב ואהוב, שהרי הקב"ה אינו מקפח שכר של אף בריה. אולם בינתיים הגוף מפריע לנו ובגלל הגוף אדם נוטה לחשוב שהוא בהמה.
(המשך פסקה ע"ב) נפקא לן מינה - ששורש גדול צריך שיהיה לנשמה מצד עצמה, ומקורה צריך שיהיה נכבד עד מאוד, עד שתהיה ראויה לכל היקר אשר יהיה לה לעתיד לבא.
"היקר" - 'יְקָר' היא מילה בארמית שפירושה 'כבוד'. למשל: "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן" (אסתר א', כ') - במגילת אסתר מופיעות הרבה מילים בארמית. לעומת זאת, בעברית יש מילה 'יָקָר' (בקמץ תחת יו"ד) שפירושה 'נדיר', כגון: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם" (שמואל א' ג', א').
בעולם הזה הנשמה עוברת סדרת חינוך קשה מאוד, וכלשון הרמח"ל:
אבל משפילים אותה, להגביה אותה ולהטיבה באחריתה, בשום עליה האדון ב"ה את חקו לאמר, לכי ומעטי את עצמך, ליכנס בגוף העכור הזה, ולהיות בו כל ימי חיי הבלו.
המדרש ממשיל את הנשמה לבת מלך שאינה רגילה אף לשטוף צלחת ומוצאת את עצמה נשואה לכפרי, אשר עם כל כוונותיו הטובות הינו גס לעומתה. הוא אוהב אותה ומביא לה שלוש תרנגולות למרוט, אבל היא לא רגילה לכך. מפעם לפעם מגיע אל בת המלך משלוח מארמון המלוכה כדי לנחמה, והכפרי אומר שאין צורך בכל זה, שאין זה אלא מיותר, ומציע לה עוד תרנגולת...
ושם שם לה חוק ומשפט - כל התורה הזאת לעבדה ולשמרה,...
התורה והמצוות הן המזון המיוחד לנשמה (במדרש הנ"ל הן נמשלות למעדנים הנשלחים לבת מלך מארמון המלוכה).
אפשר לחיות בלי תורה ומצוות - הגוף והנפש מסתדרים היטב גם בלעדיהן. יש לנו צרכים רבים השווים במידה רבה לצורכי הבהמות, ויש לנו צרכים תרבותיים שאינם זקוקים לתורה ולמצוות כדי להתמלא. אבל התורה והמצוות הן בשביל הנשמה הזקוקה למזון מיוחד זה.
שאלה אם התורה והמצוות הן המזון המיוחד לנשמה, במה תיזון נשמתו של גוי שאינו מצווה בהן?
תשובה: גם לגוי יש צורך נשמתי, ולשם כך ניתנו לו שבע מצוות בני נח (סנהדרין נ"ו, א'). אם הוא רוצה, הוא יכול להוסיף עליהן.
שאלה: האם המצוות הן מזון רק לנשמה או גם לגוף?
תשובה: כל המצוות נעשות בגוף, אבל מקור המצווה אינו בטבע אלא מאת ה'. למשל, אכילת מצה דומה לאכילת ביסקוויטים, אך אין מצוה לאכול ביסקוויטים. מה שעושה את המצווה למזון הנשמה הוא היותה מצוה, אבל זה עובר דרך הגוף.
"לעבדה ולשמרה" - לשון זו באה מהפסוק: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו). הדברים נאמרו כאשר אדם היה נמצא בגן עדן. לפי חז"ל, "לעבדה" - זוהי מצוות עשה, "ולשמרה" - זוהי מצוות לא תעשה. הרי "גן" (בביטוי 'גן עדן') הוא לשון זכר, ולפי הפשט היה ראוי להיכתב: 'לעבדו ולשמרו'. הלשון "לעבדה ולשמרה" חורגת מן הדקדוק ומצביעה על עניין אחר, ולכן חז"ל אמרו שמדובר במצווה. בכל מקום בתורה שבו מוזכר המושג 'שמירה' פירושו הוא 'לא תעשה', ובכל מקום שבו מוזכרת 'עבודה' פירושה הוא 'עשה', כמו "ועבדתם את ה' א-להיכם" (שמות כ"ג, כ"ה).
מיד לאחר הפסוק המדבר על "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" באות שתי מצוות, 'עשה' ו'לא תעשה':
- "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב', ט"ז). זו מצוות עשה.
- "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (שם, י"ז). זו מצוות לא תעשה.
שתי מצוות אלו הן שורש כל המצוות כולן, וכל המצוות אינן אלא התפרטות שלהן.
...אלה הדברים השייכים לה בהיותה בגוף הזה. ואמנם, מפני שכבר תש כוחה וחלש אורה הרב במיעוטה זה, נשאר הגוף עכור כאשר הוא היום הזה, ואף על פי שהיא בתוכו.
לכן, אף על פי שיש לאדם נשמה, הוא נשאר נתון לכל צורכי הגוף - משום שהנשמה באה אל הגוף כשכוחה כבר חלש.
אך לפי צדקת מעשיה נידונת לעתיד לבא, בהתעלות בעילוי מעלותיה,...
כביכול, שומרים לה את זכויותיה 'בקופת גמל'.
...אשר בבואה שנית בגוף באור חדש ההוא, הנה תעשה בו מה שאינה יכולה לעשות עתה, והוא, שתזככהו הזיכוך הגמור, להחזירו עצם נכבד ובהיר, וכמו שביארנו.
מערכת היחסים בין הגוף לנשמה תשתנה לחלוטין לעתיד לבוא.
הגינויים לגוף שיבואו בהמשך דברי הרמח"ל נאמרים על הגוף הנפול ולא על הגוף המקורי. הגוף המקורי הוא בצלם א-לוהים, כמו שנאמר: "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה', ג'), וכן נאמר: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹהַּ" (איוב י"ט, כ"ו).
כי מה שבתחילה, כדי לבא בגוף, הייתה צריכה למעט אורה, הנה בביאה שניה זאת, אדרבה, יש לה לבא בכל אור, כדי שתעשה הזיכוך שלם כראוי. והרי עתה תועלת לנשמה עצמה בהשלימה את הגוף - להתעלות היא מעילוי לעילוי,...
הרמח"ל מוסיף כאן עניין נוסף. יש לנשמה זכויות - המצוות שהיא עשתה בעולם הזה. לעתיד לבוא לא תהיה לה אפשרות להוסיף מצוות, אבל תהיה לה פעולה נוספת המתקיימת רק אז - זיכוך הגוף. בכך שתזכך את הגוף, היא תקנה מעלה נוספת במעשה זה עצמו. פעולתה זו תגרום לה עילוי. מתוך העילוי היא תזכך את הגוף יותר, וכשהגוף יזדכך יותר היא תקנה עילוי נוסף, וחוזר חלילה, עד אין סוף.
שאלה: הזיכוך מסביר את התועלת שיש לנשמה, אך מה התועלת שיש בזה לגוף? הרי הגוף אינו מזכך.
תשובה: לגוף יש זכות - ולכן יש לו גם תועלת - בכך שהוא משמש פריזמה שדרכה מתגלה הנשמה. הגוף נותן לנשמה את הכלי לזיכוך. אלמלא הגוף, לא היה לנשמה מה לזכך. זה כדרך שאומרים לקב"ה שאלמלא היו יהודים, לא היה לו מי לגאול ולא היה לו למי לשלוח את המשיח. זה גם דומה לכך שהעני מזכה את העשיר הנותן לו צדקה. בספר "מלך השנוררים" של ישראל זנגוויל הקבצן מתגאה על העשיר שבזכותו העשיר יזכה לגן עדן.
...ולהוסיף כוח על כוח ויקר על יקר.ולא זו בלבד, אלא אפילו בזמן היותה בעולם הזה בתוך הגוף - ...
זיכוך הגוף יכול להיות כבר בעולם הזה.
...יש לה עילוי ויתרון כפי מעשיה, כי אינו דומה נשמת אדם שעסק בתורה ובמצוות והשיגה ידיעה בכבוד קונה, לנשמה חסרה מכל אלה. אבל אין עילויה מגיע שתוכל לשנות הגוף, שיהיה זיכוכו נראה לעיניים, כי אם במתי מספר,...
יש אנשים יחידים שכבר בעולם הזה ניכר בגופם זיכוכה של נשמתם. מעשה באדם העוסק בחברה קדישא, שסיפר כי בשעה שהוא עוסק בטהרת המתים, הוא יכול להכיר איזו נפש שכנה בגוף שלפניו. פעם אחת בא לידיו צדיק גדול וגופו היה כולו עדינות.
...השרידים אשר בחר ה' בם, כמשה רבנו ע"ה, חנוך ואליהו...
על משה רבנו נאמר: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות ל"ד, כ"ט). הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) העיר על כך את ההערה הבאה. לכאורה אין מעלה מיוחדת בכך שקרן עור פני משה, שהרי פני כל אדם קורנות, וזהו ההבדל בין אדם חי למת. באדם חי יש זיו בפנים, ובאדם מת אין. החידוש שבמשה הוא שמה שאנחנו משיגים בפנים, משה השיג בכל גופו, ולכן זיו פניו היה גדול יותר. חנוך ואליהו זיככו את גופם באופן שנתעלו בגופם כבר בעולם הזה.
הגמרא מספרת על רבי יוחנן שכאשר הוא היה בחדר חשוך, די היה שיפשיל את שרוולו כדי שזרועו תאיר את החדר (ברכות ה', ב').
...אך זולתם, אף על פי שיגיע לה יתרון ממעשיה, לא יגיע כל כך שיראה גם בגוף. אבל לא ימנע טוב מבעליו לעתיד לבא, איש כפי מעשיו.
(עג) אמרה הנשמה: קבץ הכלל מכל מה שאמרת.
הנשמה מבקשת מהשכל לסכם את דבריו.
(עד) אמר השכל: זה הכלל:
הגוף - בריאתו חשוכה ובעלת חסרונות, ויש לו זיכוך על ידי הנשמה.
הנשמה - מקורה גדול, אבל ממעטת עצמה בבואה בגוף, שלא תרבה לו הזיכוך בבת אחת, ולא תשנהו מבריאתו; אבל מעט מעט תפעל בו את הצריך במעשים הטובים. ואחר כך תתעלה בעילוים לפי מעשיה, ויגדל כוחה לפי עילויה, ותרבה הזיכוך בגוף לפי גודל כוחה, עד שיהיה ראוי לעמוד עמה יחדיו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, לעד ולעולמי עולמים.
נמצא שגם לגוף תהיה שייכות לנצח.
(עה) אמרה הנשמה: הרי הבנתי מה שדי לי עתה בעניין התחייה הזאת והגמול העתיד. עתה צריכים אנו להשלים העניינים שהתחלנו בם.
צריך להבין את מערכות היחסים השונות בין גוף לנשמה לפי התקופות השונות בהיסטוריה. יש תקופות תקינות, כאשר בית המקדש קיים, ויש תקופות שאינן תקינות, כאשר בית המקדש חרב.
שאלה: הלא אמרנו שבית המקדש אינו שייך לעולם הזה, ואם כן, האם המצב הוא הפוך?
תשובה: הדבר תלוי בזווית שממנה מסתכלים. מזווית הטבע, המצב הרגיל הוא שבית המקדש אינו קיים, ומצד האידיאל של הנשמה, המצב התקין הוא כשבית המקדש קיים.
(עו) אמר השכל: אחר שידענו מציאות האדם וענינו בין בנשמתו בין בגופו, בחילוף העתים וסדר הזמנים שהוחק לו, הנה צריכים אנו להבין איך שמתנהג עמו הקב"ה בכל הזמנים האלה, בין לעניין גופו, בין לעניין נשמתו.
(עז) אמרה הנשמה: הסדר הגון ודאי, כי כל דבר צריך שיהיה מיושב על אופניו במקומו ושעתו. עתה השלם נא את דבריך.
(עח) אמר השכל: ראי, יש העצמים הגשמיים והעצמים הרוחניים. והנך רואה כמה הפרש יש בין אלה לאלה, כי הגשמיות הוא פחיתות ודאי לגבי הרוחניות, אשר ענינה נכבד ומעולה.
בעולמנו הרוח עדיפה על החומר.
והנך רואה כמה מן ההארה יש ברוחניים וכמה מן החשך והחסרון יש בגשמיים. הרי לנו בכאן שני מיני בריאות, בריאה בהארה רבה והשפעה מרווחת, ובריאה בהארה מועטת והשפעה ממועטת. ושתי מדות אלו, מדת הבריאה בהארה ומדת הבריאה בלא ההארה, מדת ההארה מתולדות חוק טובו היא, ומדת הבריאה בלא הארה - מתולדות העלם טובו.
אין הכוונה שהגוף הוא מיעוט הארה והנשמה היא ריבוי הארה, אלא יש מצבים שבהם הגוף גובר ואז יש מיעוט הארה, ויש מצבים שבהם הנשמה גוברת ואז יש ריבוי הארה.
ותראי, כי הרוחניים - כל עסקם בדברי קדושה; אך הגשמיים - ענייניהם עניני חול ודברים שפלים ונבזים. ונמצא, שכל כלל עמל האדם תחת השמש אינו אלא הבל הבלים, ומותר האדם מן הבהמה אין לאכול ולשתות, ואת הארץ יסחרו, הן כל אלה דברים פחותים ונקלים ודאי.
יש מצוות גם בעיסוקים אלו, אך פה הכוונה לדברים כשלעצמם, בלי קשר למצוות.
שאלה: האם אין ערך נשמתי לבית יפה?
תשובה: ודאי שיש ערך נשמתי לבית יפה, כמאמרם: "דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז, ב').
בספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל יש הבדל בין עשרים וחמישה הפרקים הראשונים לבין הפרק העשרים ושישה, פרק הקדושה. עשרים וחמישה הפרקים הראשונים מבארים כיצד לעשות את האדם רוחני, והפרק העשרים ושישה מבאר כיצד האדם נעשה קדוש. כשהאדם הוא קדוש, אז ודאי שיש ערך לבית נאה. המדרש מספר שכל אחת מהאבנים שיעקב אבינו ישן עליהן דרשה: "עלי יניח צדיק ראשו" (רש"י, בראשית כ"ח, י"א) - כלומר, החומר מתעלה על ידי צדיק ואז יש משמעות לבית יפה וכו'.
בספרו "עין איה" הרב קוק מבאר את הטעם שבני אדם בונים בתים יפים: כי בתת-המודע שלהם הם מאמינים בתחיית המתים וחשים שהעולם עתיד להיבנות. אמנם אין אלה הבתים שיהיו להם בתחיית המתים, אבל בנייתם באה מאותו הלך מחשבה.
כללו של דבר, כל דברי הגשמיות והטבע הלז הם חשך ולא אור, מה שהאדון ב"ה מסתיר פניו מן העולם ואינו מאיר בו הארת קדושתו, אדרבא, מנחם בתוהו לא דרך, בדרכים שפלים אלה. אך עניני הרוחניים - זה הדרך ישכון אור פניו ית', שהוא מאיר להם בקדושתו, וזה פשוט.
היה אפשר להסיק מכאן שעל האדם לעזוב את הגוף ולחיות חיי נשמה, אבל דווקא את זה הרמח"ל לא כותב.
ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושורשה עם כל ברואיו - מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.
ומה שהוא בהנהגה הוא בבריאה. כי הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים. ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה; שהגוף, ענייניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל ענייניה - בהארת הפנים.
לכל אדם יש פנים ואחור: הפנים בנשמה והאחור בגוף.
והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא עניין "ועשיתם אותם" (ויקרא כ"ו, ג') - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל,...
חז"ל דרשו שעל ידי מצוות 'אתם עושים את עצמכם'.
...ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו. כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצווה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו.
ועתה תראי סיבובו של עולם, ומה בין דרין קדמאין לדרין בתראין [=דורות ראשונים ודורות אחרונים] כי באמת, השם אל לבו העניין אשר נתן א-להים לענות בו [לענות = להתעסק],יתמה מאוד על החפץ לראותו בני האדם רצוא ושוב, יום ולילה לא ישבותו, איש לדרכו נלאים ועייפים. ולמה הם עמלים - על אכילה ושתיה, על הבל הבלים שאינו כלום, על עולם של תוהו שבין לילה היה, היום כאן ומחר בקבר. אבל מי שיטיב לראות, יראה ויבין כי לא על דבר זה נברא האדם, אלא היה ראוי שלא יהיה עסקו אלא בהשגת כבוד קונו, כי לכך נוצר, וניתן בו דעת וחכמה רבה, ולא להרבות בסחורה, או כל שאר דברים של מה בכך.
על הקדמונים נאמר בתורה: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים" (בראשית ה', כ"ב), וכן: "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (שם ו', ט'). על אברהם ויצחק נאמר: "הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (שם מ"ח, ט"ו). גם כתוב: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (שם ג', ח'), ו"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כ"ו, י"ב).
יש הבדל בין 'להתהלך' לבין 'ללכת'. בהליכה המטרה היא נקודת הסיום - האדם רוצה להגיע למקום פלוני, וההליכה עצמה אינה אלא אמצעי. אולם ההתהלכות היא מה שקרוי בעברית של ימינו 'טיול' ובה העיקר הוא המסלול עצמו. 'ההתהלכות את הא-לוהים' היא מצב חיים של הרמוניה מוחלטת שאין בו ניגוד בין חיי ההבלים לבין חיי הקודש. זוהי המשמעות של דברי חז"ל על האבות: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס', ח').
חז"ל דורשים שיצחק אבינו תיקן את תפילת המנחה (ברכות כ"ו, ב'), שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כ"ד, ס"ג). 'לשוח' - פירושו 'לטייל להנאתו', וזה רומז שיצחק תיקן את תפילת המנחה, כי אצל יצחק הטיול עצמו הוא התפילה. אצלנו אין מדרגה כזו: או שאנחנו מתפללים או שאנחנו מטיילים, או תורה או חיים, וזו בעיה. התורה והחיים צריכים להיות עניין אחד, כמו אצל האבות, ואצלנו יש ניגוד ביניהם.
היה ראוי שנהיה במצב של הארה ושגם בעולם הזה נוכחות ה' לא תהיה נסתרת. אולם האדם הוא שקלקל את מעשיו. לכן הזכרנו את הקדמונים - חנוך, נח, אברהם ויצחק - שהרי אף הם חיו בעולם הזה, אבל אצלם הייתה קרבת א-לוהים גדולה. כיום מקובל לחשוב שהדורות הקדמונים היו פרימיטיביים בתפיסתם, ואילו אנחנו התקדמנו ויש אצלנו יותר טהרה ועדינות במושגים, אבל שום דבר אינו מוכיח זאת. האם משום שלא היו להם הקדמה הטכנולוגית והידע המדעי שיש בימינו, היו אצלם פחות עדינות ופחות קרבת א-לוהים?! זו שאלה גדולה, ולדעתי אין הדבר כן. אדרבה, ייתכן שאצל הקדמונים היו מדרגות הכרה שאין אצלנו היום, ואלמלא קלקלנו, לא היה מוות, ולא היה צורך בתחיית המתים.
שאלה: רש"י אומר דווקא שה' המית את חנוך כדי שלא יספיק לשוב לחטא, אז איך זה מסתדר עם קרבת א-לוהים?
תשובה: על חנוך נאמר: "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ-לֹהִים" (בראשית ה', כ"ד), ויש מדרשים האומרים שה' לקחו כדי שלא יקלקל, אבל רוב המדרשים אינם הולכים בכיוון זה. ייתכן שאילו חנוך היה נשאר בעולם הזה, אז דווקא מפני מעלתו הגדולה הוא היה עלול לקלקל, אך אין זה פגם בחנוך, אלא חוסר הרמוניה בינו לבין העולם, שהרי חנוך עצמו היה אדם שלם. לפי המקובלים, חנוך היה מעולם אחר לגמרי ולכן לא הסתדר כאן.
אבל האדם הוא שקלקל מעשיו, וגרם לעצמו באלה היום. ובכל דור ודור העולם חסר והולך בעניין הזה. כי הראשונים היו קרובים יותר אל החכמה, ומתעלים אל השכל,...
קשה לנו לתפוס איזה עולם רוח היה בדורות הראשונים לפני המבול. למשל, הבל מביא קרבן בלא שאיש ציווהו, ונאמר: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד', ד'). קין כעס, ואז הקב"ה דיבר אתו. לעומת זאת, אצלנו, כשאדם כועס, אין ה' מדבר עמו. לקדמונים היתה צורת חיים אחרת מזו שאנחנו מכירים.
כשהרמח"ל אומר שהראשונים היו קרובים יותר אל החכמה, אין כוונתו לשכל הפילוסופי, אלא לחיבור אל עצם החיים. 'חכם' בגימטרייה 'חיים', וכן נאמר: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז', י"ב). לעומת זאת, החוכמה הפילוסופית לא מחייה את הפילוסוף. הפילוסופים מדברים על החיים, אבל אינם מקבלים החייה ממה שהם דנים עליו. משל לאדם המדבר על חשמל ואינו מחובר לחשמל - זהו הפילוסוף. כשהחשמל זורם, יש אור.
שאלה: האם מכאן שכיום התורה אינה תורת חיים?
תשובה: נכון, ירדנו הרבה. אצלנו יש הבחנה בין התורה לבין החיים - התורה אומרת דבר אחד, והחיים דבר אחר. חז"ל אמרו: "אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל ל"ז, י"ד): 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'" (שמות רבה מ"ח, ד'). כלומר, לעתיד לבוא יהיה חיבור בין התורה לחיים.
...ואחרונים [=הדורות האחרונים] רחוקים יותר מן השכל, ונשקעים בדברי הגופניות והטבע הלז, בסחורה ובכל מלאכת מחשבת, אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה, וכמו שביארנו לעיל. ושורש כל זה הוא מה שאמרנו, כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור; מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה. ואמנם, אם מגביר האדם את גופו ומשליטו, הנה האדון ית"ש במידה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים.
מי שנותן לגוף להיות הקריטריון להתנהגותו בחיים, גם ההנהגה שהוא מקבל מהקב"ה וגם ציור העולם שלו הם חשוכים.
ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות והבלי העולם הזה.
ותראי שזה הוא מה שקרה לאדם מתחלה, ולזרעו אחריו כיום הזה; כי בהיות שהלכו אחרי עיניהם, והשליטו הגוף ולא הנשמה, על כן גם הקב"ה הלך עמהם בהסתר פנים. ולאדם אמר מתחלה, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', י"ט), ומן היום ההוא והלאה "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו', ז'). והרי החכמה הלכה תדיר ונסתלקה מבני האדם.
שאלה: האם לא אמרנו שבגן עדן אדם היה נשמה בלבד?
תשובה: אמנם אמרנו שבגן עדן לא היה לאדם גוף גשמי, אבל אין הכוונה שלא היה לו גוף בכלל, אלא שהיה לו גוף שאינו גשמי. הגשמיות האמורה כאן היא הנטייה לגשמיות.
גוף שאינו גשמי הוא כלי קיבול. יש באדם מרכיב פעיל ומרכיב נפעל. המרכיב הנפעל משמש כגוף למרכיב הפועל, כדי שיהיה זיכוך הדדי בין הנשמה לגוף, כפי שביארנו. זוהי כוונת דברי הראב"ד שלעתיד לבוא יש כוס של ברכה (השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תשובה ח', ב'), והסברנו בשיעורים הקודמים שהכוס היא הגוף.
וזה כלל גדול: בגבול אשר הוגבל בו שכלו - כך הם מחשבותיו של אדם ותאוותיו.
הרמח"ל אומר כאן דבר עמוק: עולמו של האדם נגזר מרצונו. כמו שאמרו חז"ל: "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו" (משנה סוטה א', ז'). גם פרוטגורס (חכם מחכמי האומות) אמר: "האדם הוא מידת הכל". מידה היא כלי קיבול. האדם הוא ככלי קיבול, ולתוך אותו כלי בא שפע העולם.
למשל, חז"ל אומרים שהאומר אין תחיית המתים, אין לו חלק בתחיית המתים. הגמרא שואלת מדוע ומשיבה שזו מידה כנגד מידה (סנהדרין צ', א'). פירוש הדבר הוא שאם תחיית המתים היא חסרת משמעות בעיני האדם, אז להכניס אותו לגן עדן זה כמו להרוג אותו, ולכן הקב"ה עושה חסד בזה שהוא פוטר אותו מתחיית המתים. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שמשום שאין לו חלק בתחיית המתים לפיכך הוא הגיע לידי כפירה בה.
שאלה: האם הכניסה לעולם הבא תלויה בכך שהאדם מאמין בה?
תשובה: היא כן תלויה בכך שהוא פתוח לה.